פציעות. בדיוק כפי שארע בחזרה של הכדורגל למגרשים, גם ליגת ה-NBA הבהירה לכל מי שהיה צריך את רזולוציית דרגות החשיבות שלה: קודם כל הצרכים של קברניטי הטלוויזיה. שם הכסף הגדול, אותם צריך לספק ראשונים, גם על חשבון בריאות השחקנים.
"הבועה" שבה התקיים הפלייאוף של 2020 הסתיימה רק באוקטובר, אחרי פלייאוף אינטנסיבי, ואחרי עונה מורטת עצבים וריחוק מהמשפחה ומהסביבה הרגילה של השחקנים. בדרך כלל שחקנים מקבלים מנוחה של ארבעה חודשים מעונה לעונה, אבל הפעם הם קיבלו רק פחות מחודשיים. למה? הסיבה הרשמית הייתה שהליגה רוצה להתחיל את עונת 2021/22 במועד הרגיל, אבל הסיבה האמיתית היתה שרשתות הטלוויזיה דרשו החזר על ההשקעה שלהן ודרשו שהעונה תתחיל בתיאום עם חגיגת הרייטינג של כריסמס.
הליגה, שהפסידה 1.5 מיליארד דולר בשנה שעברה, נאלצה להיענות. בגלל שהשנה מתקיימים המשחקים האולימפיים בטוקיו, העונה התכווצה אפילו יותר. המשחקים נערכו בתכיפות גדולה יותר מבלי שאף שחקן הצליח לעשות את ההכנה הרגילה שלו.
אף אחד לא יכול למתוח קו ודאי בין העובדה הזו לבין כמות הפציעות המטורפת שהיתה השנה ב-NBA, במיוחד בקרב הכוכבים הגדולים שלה: ג'מאל מארי, אנתוניו דייוויס, לברון, יאניס, קוואי לנארד ופול ג'ורג', כל שלושת הכוכבים של ברוקלין, ג'ואל אמביד ולהמלו בול, כולם הפסידו זמן כדורסל לא קצר בגלל פציעות. אין שום בסיס נתונים, כאמור, שמקשר בין דחיסות העונה לפציעות, אבל קבוצות רבות התלוננו השנה שכיווץ המשחקים, הנסיעות התכופות ונהלי הקורונה שנגסו מהזמן הפנוי של השחקנים.
מי שראה את הפציעה של לברון מבין שפציעות הן חלק מהכדורסל, אבל ריבוי הפציעות הוא כבר סוג של נתון שאסור להתעלם ממנו. הטלוויזיה דרשה תמורה להשקעה שלה והליגה נענתה לחמדנות הזו. זו הייתה ראייה לטווח קצר, שעונה של רק חמישים משחקים הייתה עדיפה עליה.
תחשבו על זה: במצב הנוכחי לדנבר יש יתרון ביתיות בסיבוב הראשון של הפלייאוף נגד הלייקרס. ארבעה מהכוכבים הכי גדולים בליגה, בקרב שמשחזר את גמר המערב מהשנה שעברה. הפציעה של מארי ניתצה את הנראטיב הזה ופחות אנשים יתעניינו או יצפו בסדרה הזו. החמדנות של הטלוויזיה הייתה ירייה ברגל. בהסכם העבודה הבא, השחקנים יזכרו בדיוק היכן הבריאות שלהם נמצאת במדרג השיקולים של מנהלי העבודה שלהם.
הפסדים מכוונים הפכו לחסרי ערך
אבל הליגה עשתה גם משהו טוב עם לוח המשחקים. נכון לתחילת השבוע, חודש לפני סיום משחקי העונה הסדירה, ל-23 מתוך 30 קבוצות הליגה היה סיכוי להשתלב בפלייאוף או שהיה להן עניין בכל משחק בגלל חישובי דירוג.
זה קרה בגלל שהליגה השנה הנהיגה פלייאוף מוקדם לפני הפלייאוף הרגיל. הפלייאוף המוקדם ייערך בין הקבוצות המדורגות במקומות 7 עד 10 בכל אזור, כשהמנצחות של הפלייאוף המוקדם יצטרפו לשש הקבוצות הראשונות לתחילת הפלייאוף הרגיל.
למרות שמדובר בעומס נוסף על השחקנים, הקונספט החדש נתן דחיפה חשובה לערכים העליונים ביותר של ספורט: כמעט לכל קבוצה יש סיכוי וכמעט לכל קבוצה יש עניין במשחקים. השנה כמעט ולא ראינו קבוצות מפסידות בכוונה או משחררות שחקנים בסיטונאות מהרגע שהיה ברור להן שהן לא קרובות להיות אחת משמונה הראשונות. קבוצות שבאופן רגיל היו מוותרות על העונה כבר במרץ כדי לשפר את הסיכויים שלהן למקום גבוה יותר בדראפט (כמו וושינגטון, שיקגו, ניו אורלינס וסאן אנטוניו), מתחרות על המקום העשירי. מצד שני, קבוצות שמדורגות במקומות 4-6 במירוץ לפלייאוף יורקות דם כדי לא ליפול בדירוג להגיע לפלייאוף המוקדם.
ב-NBA עשו צעד נוסף כדי למנוע הפסדים מכוונים או מכירות סיטונאיות של קבוצה: הליגה השוותה וצמצמה את הסיכויים לזכות בבחירה הראשונה בדראפט. לשלוש הקבוצות עם המאזן הגרוע ביותר בליגה יהיו בסוף העונה אותם הסיכויים לזכות בבחירה הראשונה בדראפט ולקבוצה הרביעית יש סיכויים כמעט דומים מבחינת אחוזים לפי הפורמולה החדשה. קבוצות שנזכרות שניו אורלינס זכתה בזיון וויליאמסון, הפרס הכי גדול של הדראפט לפני שנתיים, למרות שהיתה רק במקום השביעי מבחינת הסיכויים לבחור ראשונה בדראפט, מבינות שהפסדים מכוונים הם גם לא ספורטיביים וגם חסרי ערך. החוקים החדשים של הליגה אימתו מחדש אמת ספורטיבית: הפסדים לא משתלמים.
שווקים קטנים, כדורסל גדול. לשווקים קטנים אין סיכוי ב-NBA. בליגה שבה הכוח עבר באופן מוחלט לשחקנים, ובזמנים ששחקנים מנצלים את הכוח שלהם כדי לעבור, עדיף ביחד, לשווקי טלוויזיה גדולים, קבוצות משווקים קטנים חייבות עוגן מהחמישייה המובילה של הליגה כדי להצליח. לקליבלנד היה את לברון, לסאן אנטוניו את דאנקן, לדאלאס את נוביצקי, טורונטו לא היתה מגיעה לשום מקום בלי הופעת הקמאו של קוואי לאונרד (מי שרוצה יכול להוסיף כאן גם את גולדן סטייט וסטף קרי).
השנה, לפחות בעונה הרגילה, התמונה מעט אחרת. שתי הקבוצות עם המאזנים הכי טובים בליגה הן יוטה (שתפסה פיקוד על המאזן הטוב בליגה מאז פברואר) ופיניקס, שתי קבוצות משווקים קטנים, עם כוכבים סולידיים אבל אף אחד מרשימת עשרים הגדולים בליגה, שמתבססות על משחק קבוצתי, שרואים עליהן טביעת עין של מאמן, שוההנהלות שלהן מביאות למקסימום את הסגל על ידי דראפטים טובים ובחירת שחקנים דרג ב' בשוק החופשי.
סטיב קר, מאמן גולדן סטייט, המליץ לאנשים לעקוב אחרי יוטה ואמר שהקבוצה הנוכחית מזכירה לו את גולדן סטייט של תחילת המורשת. יוטה היא גם הקבוצה היחידה בליגה שמדורגת בטופ חמש מבחינת הגנה והתקפה קבוצתית. היא תצטרך להוכיח החל מסוף מאי שהיא לא בלוף של עונה רגילה ששוב יתפוגג בפלייאוף (עימות אפשרי בינם לבין הלייקרס בסיבוב השני יכול להוות גם עימות בין שתי תפיסות עולם שונות של כדורסל), ושקבוצה משוק קטנה יכולה ללכת עד הסוף גם בלי כוכבים גדולים.
ניו יורק למדה מהקטנות, ברוקלין מציגה כדורסל מהפכני
השוק הגדול עושה קאמבק. ניו יורק, ברוקלין. הניקס, השוק הכי גדול באמריקה, דווקא החליטו ללכת בדרך של הקבוצות הקטנות: בנייה משודרגת דרך הדראפט, מאמן שייצב את ההגנה והבאה של שחקני עזר לא יקרים דרך השוק החופשי.
לניו יורק לא היתה ברירה: אף שחקן גדול לא רצה להגיע למועדון שהגדיר בכל עונה מחדש את המושג "פארסה ספורטיבית". אבל טום תיבודו ייצב את ההגנה (ממקום קבוע במרתף של הליגה לטופ חמש בהגנה השנה), שני כוכבים בסדר גודל של אולסטארים בדמותם של אר. ג'יי בארט וג'וליוס ראנדל, ובעיקר מאזן מנצח והשתלבות בפלייאוף, מבטיחים לניקס דבר אחד: כשהסבב הבא של השחקנים החופשיים יצא לשוק, אף אחד מהם לא ידלג על ניו יורק.
ברוקלין, האחות הקטנה, היותר ענייה, ההיפסטרית, הפחות נוצצת, היותר צווארון כחול, גנבה פרק שלם ממנהטן. ברוקלין היא ניסוי כדורסל מטורף, כזה שיכול למזער את שאר התופעות של הליגה. ברוקלין חיברה שלושה שחקנים שכל אחד מהם יכול להיות מלך הסלים או השחקן היעיל של השנה. כל אחד מהכוכבים האלו הראה שהוא מוכן לוותר על האגו שלו בשביל הקבוצה. לא רק בשביל התרומה של האחר, אלא בשביל התרומה של כל שחקן אחר בסגל. כל שחקן שנכנס לרוטציה של סטיב נאש תרם משהו.
המאזן של ברוקלין, כשרק שניים מהשחקנים הללו משתפים פעולה במשחק, נושק ל-80 אחוזי הצלחה. אם שלושתם יהיו כשירים לפלייאוף, אני לא רואה שום דרך או קבוצה שעוצרת אותם בדרך לאליפות. מדובר בכדורסל מהפכני. התזה (וההיסטוריה) קובעת שהגנה לוקחת אליפויות. לברוקלין יש פטיש תלת ראשי שהולך לנתץ את התזה הזו.
