בתור אוהד מכבי חיפה, נהניתי העונה לראות את הקבוצה עד לתחילת משבר הקורונה. נהניתי לראות אותה במרבית המשחקים, כשהיא עולה בטבלה במהלך העונה. נהניתי לראות את ג'וש כהן מתגלה כבינגו בשער (לאחר פציעה כואבת של גיא חיימוב), לראות את שחקני הרכש דולב חזיזה, יובל אשכנזי וצ'ארון שרי משחקים בקישור ומשתלבים היטב במשחק הקבוצתי, לראות את נטע לביא מתבגר בתור קפטן אחראי על ניהול המשחק ואת ניקיטה רוקאביצה מחורר את הרשת. אך למרות ההנאה, מכבי חיפה עדיין במקום השני.
כאשר צפיתי במספר משחקים קריטיים העונה, הבנתי למה מכבי חיפה ראויה למקום השני ולא למקום הראשון. זאת משום שברגעי האמת, חיפה העוצמתית והמאיימת על כל קבוצות הליגה שמנצחת בקלות את הפועל באר שבע 0:4 ואת הפועל תל אביב 0:5, פתאום נופלת מול הפועל רעננה והפועל חיפה בתוצאות תיקו, ואסור לשכוח את ההפסדים מול מכבי תל אביב (ה-4:3 ההוא עדיין לא יצא לי מהראש) ואת התחושות לפניהם ואחריהם. לפני כל משחק מול מכבי תל אביב, מכבי חיפה באה בתחושה כאילו כבר ניצחה וזכתה באליפות, אך ברגעי האמת נפלה ולפעמים ההרגשה הייתה שהשחקנים לא נמצאים על המגרש בכלל. לא נשכח שיש גם בעיות משמעת בקבוצה, עם שחקן מסוים שבמקום להתעסק בכדורגל, מתעסק בזוטות. כל זה לא תורם.
אם הייתי במקום המאמן המנטלי של מכבי חיפה, הייתי מנצל את משבר הקורונה בתור הזדמנות לחזק את הביטחון של השחקנים לקראת הפלייאוף העליון, ומזכיר להם בכל פעם שהפער הוא בסך הכל 6 נקודות ושהכל נמצא בראש. לשחקני חיפה לא חסרה היכולת להכניס את הכדור לשער, והכל נובע מחוסן נפשי וחוסן מנטלי. הייתי אומר להם לא לזלזל בשחקני מכבי תל אביב מצד אחד, ולא לשכוח שכבר ניצחו אותם בעבר והם מסוגלים לעשות זאת ברגע האמת מצד שני. צריך להזכיר להם לשחק גם בשביל האוהדים שצופים בהם מהבית, וצריכים את השמחה של הגול כדי לברוח מהשגרה הלא הקלה. למרות הכל, אני לא שוכח שהשחקנים הם גם בני אדם וגם להם קשה בתקופה שכזו, וחשוב לבדוק את מצבם המנטלי (כך גם לגבי שאר שחקני הליגה).
לסיכום, אני מייחל לחזרת הכדורגל ב-30/05, ושמכבי חיפה אכן תדע לחזור ממשבר הקורונה בצורה המיטבית ולטרוף את קבוצות הליגה - ולבסוף לזכות באליפות בשביל האוהדים אשר סבלו מספיק במהלך משבר הקורונה.
