בתחילת ולאורך כל קמפיין נדמה שהדבר היחיד שמעניין את התקשורת ואת חלק מהאוהדים, היא השאלה האם נצליח סוף סוף להעפיל לטורניר גדול. לא איכות המשחק של הנבחרת, לא קידום שחקנים צעירים, לא הקשר עם הקהל. רק "העפילו, העפילו" ותו לא (חריג במובן זה הוא איל ברקוביץ', שטוען שהמטרה צריכה להיות משחק מלהיב שמספק הנאה לקהל).
כאשר כמעט כל הדיון הוא סביב מטרה אחת – העפלה לטורניר גדול – נזנחים בצד יעדים חשובים, ואין סבלנות וסובלנות כלפי מאמנים ושחקנים. לעניות דעתי, המטרות שכדאי לנו לאמץ הן שיפור הדרגתי של רמת הנבחרת. מיצוי הפוטנציאל הקיים ושיפורו. לשם כך, לא יעזרו לנו משחקים מול לוכסמבורג ואנדורה. כל ספורטאי יודע שכדי להשתפר, צריך להתמודד עם אלו שטובים ממך.
ערן זהבי ערן זהבי
רוצים לראות דרך. נבחרת ישראל
(צילום: רויטרס)
כל ספורטאי אמיתי גם יעדיף זאת על פני ניצחונות מול נמושות. מטרה נוספת היא קירוב הקהל לנבחרת. ובשביל זה לא חייבים להעפיל שלב. מספיק שכל שחקן ייתן מאה אחוז מעצמו, יבוא עם נחישות, יפגין רצון, התלהבות ומשחק הקרבה על הדשא, ויראה באופן אקטיבי (ולא רק בדיבור) שאכפת לו מהנבחרת ומאיתנו, הקהל. מספיק ששחקני הנבחרת יעלו על הדשא כיחידה מגובשת (וגם ירדו ממנו בהרגשה כזו). מספיק שנראה שחקנים צעירים בהרכב, לובשים בגאווה את המדים הלאומיים, ויוכיחו שיש לנו גם עתיד.
אפשר להגיד הרבה דברים רעים על הנבחרת הנוכחית (אני באמת לא יודע מה עובר למאמן בראש כשהוא עולה עם שחקנים שכל עתידם מאחוריהם), אבל אי אפשר לקחת ממנה שלושה דברים: השחקנים נותנים את הנשמה על המגרש, הנבחרת מציגה משחק התקפי מרתק (הבעיה שלנו היא בהגנה), ויש שילוב מסיבי של שחקנים צעירים.
יכול להיות שקצת שקט תעשייתי סביב הנבחרת היה עוזר. ועל הדרך הראינו שאפשר לכתוב טור שלם על הנבחרת בלי להזכיר את ערן סופרמן זהבי.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.