"אחד הרגעים העצובים בקריירה שלי התרחש לפני כשנה, בדיעבד הוא זה שהוביל אותי לתלות את הנעליים. הלכתי לכותל וביקשתי מאלוהים שימצא לי דרך לפרוש בבית"ר ירושלים. באותו ערב הודיעו לי שלמרות שלא דרשתי מהם התחייבות לדקות משחק או כסף – זה לא יקרה, שכבר לא אחזור לשחק במועדון שאני הכי אוהב בעולם. הייתה לי נפילה גדולה. קיוויתי שיוסי בניון, שהיה אז המנהל המקצועי בבית וגן וחבר שלי בנבחרת, יזכור איך אנשים כיבדו אותו וייתן לי את הקאמבק הזה. לצערי הוא חשב אחרת, אבל אני ממש לא כועס עליו".
המונולוג הזה שייך לאבירם ברוכיאן בן ה-36, שחקו הנבחרת לשעבר ואחד מהכדורגלנים המוכשרים שצמחו פה, שהודיע על פרישה מכדורגל. "הקורונה חיזקה את ההחלטה", הוא מספר בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "לא שיחקתי, לא התאמנתי, לא מצאתי את הכוחות והמוטיבציה. ההצעות שקיבלתי לא הדליקו לי את הלב".
ברוכיאן, שגדל בשכונת תלפיות, החל את דרכו דווקא בנוער של הפועל ירושלים, אבל מהר מאוד עבר לשכנה בית"ר, שם בנה את עצמו והפך לאחד הסמלים של המועדון. ברזומה שלו תמצאו שתי אליפויות, שני גביעי המדינה וגביע הטוטו עם בית"ר, הוא שיחק תקופה קצרה בפולוניה ורשה, עבר בהפועל באר-שבע, הספיק לשחק בהפועל קטמון, הפועל ראשל"צ, אדומים אשדוד ובית"ר נורדיה מליגה א', הקבוצה האחרונה שלו. ב-2007 ערך הופעת בכורה בנבחרת (10 בסך הכל), שער הבכורה שלו במדים הלאומיים (מתוך שניים) היה נגד בלארוס.
"הראש חשב רק מאיפה להביא את הכסף"
שים רגע את בית"ר בצד. אם היית מקבל הצעה טובה מקבוצה אחרת לא היית פורש?
"אם עכשיו אני מקבל הצעה שמדליקה אותי, אני מוכן ללכת חודש למחנה אימונים. אבל זה לא ריאלי. אנשים שואלים אותי למה עשיתי את זה. אומרים שאני נראה טוב ויכול עוד לשחק. אבל החלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקומות שבהם הלב שלי לא היה שלם".
אתה מדבר על הקבוצות האחרונות שלך?
"הקבוצות האלו פירנסו את הילדים שלי, אז לא אדבר נגדן. הבעיה שבמשחקים לא היו לי פרפרים בבטן, הרגשתי שאני לא משמח מאות אלפי אוהדים כמו שהייתי רגיל וזה היה לי קשה".
איך שחקן כמוך בכלל מוצא את עצמו בליגה א'?
"עם הפועל קטמון עליתי לליגה הלאומית ונתנו לי שם כבוד אדיר. זו ליגה אותנטית. אבל היו שם יותר שחקנים שהפריעו לי לשחק מאשר תרמו. במציאות של החיים שלי הייתי חייב לקחת את ההצעה הזאת. הספונסר והבעלים לשעבר בני סיוון, הוא המשיח שלי ורק בגללו הגעתי. הסוכן שלי אבי נימני כעס שחתמתי בקטמון, אבל אני לא מצטער על ההחלטה. סיוון וקטמון הצילו לי ולילדים שלי את החיים. התחנה האחרונה שלי לפני הקורונה הייתה בית"ר נורדיה, אבל אני אפילו לא זוכר את המשחק האחרון שלי שם".
4 צפייה בגלריה
"סיוון וקטמון הצילו לי ולילדים שלי את החיים". ברוכיאן בתקופה בירושלים
(צילום: ראובן שוורץ)
אתה מדבר על המציאות של מכור להימורים. תספר על התקופה ההיא.
"בראש שלי היו כל הזמן דברים לא טובים. לא התעסקתי נטו בכדורגל, הראש חשב רק מאיפה להביא את הכסף. אין דבר כזה לישון בלילה, אתה ער בגלל מחשבות, חושב מה יקרה מחר. מצאתי את עצמי מנסה לרצות את המחלה שלי במשך תקופה ארוכה. כשהגעתי לקטמון הוחלט להכניס אותי למוסד לגמילה מהימורים בצפון הארץ".
איך הרגשת עם זה?
"חסר אונים, שתופסים אותי בכוח, שמכריחים אותי ללכת שם. אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר נכנס למקום הזה – הכל פתוח. כל המדינה כבר דיברה עליי, הייתי צריך את החיבוק. אנשים חושבים שמוסד גמילה זה כמו בית חולים, נותנים לך תרופה או זריקה והכל מאחוריך. אבל אין תרופה נגד הימורים. אתה מקבל כלים כדי להתמודד עם מצבים שבהם המחלה שוב תוקפת אותך. מצבים שיש לך דודא להימורים".
אתה יכול להצהיר כיום שנגמלת מהימורים?
"למתמכרים יש דבר כזה שנקרא 'נקי לאותו רגע'. חס וחלילה, אבל יכולה להיות מציאות מסוימת, מצב לא טוב בבית – משפחתי או אישי – והמחלה שוב נדלקת. אסור ליפול בין הגלים. אני נקי רק להיום, ככה אומרים אצלנו. בחרתי מחדש את החברים סביבי אחרי היציאה מהגמילה, כאלו שיגנו עליי. ברור שיש מחשבות, אבל הפעם יש לי גם כלים כדי לסלק אותן. עכשיו אני נהנה מהשקט שלי".
איך כוכב כמוך מתמודד עם נפילה כזו קשה בחיים?
"כשאנשים היו שואלים אותי מה קורה, הייתי צריך להמציא שקרים שלא נשמעו אמינים במיוחד. לא הייתי יוצא מהבית. אם היו מזמינים אותי לאירועים הייתי מחשב מי יודע ומי לא ומתבייש בעצמי. היום אני מדבר על זה בצורה פתוחה, עוזר לאנשים, אלוהים כיוון אותי לעשות מצווה. עצם זה שאני מדבר בצורה כנה זה טיפול גם בשבילי. תסתכלו עליי, תראו בן-אדם שהיה צריך להיות במקום הרבה יותר גבוה בחיים שלו. נתתי לגוף שלי הימורים במקום דלק להצלחה שהיה מביא אותי לתהילה".
"בית"ר זה מועדון עם נשמה והיא חסרה"
בוא רגע נחזור לבית"ר ירושלים.
"היו לי כמה הזדמנויות לחזור לבית"ר, אבל הכי גדולה הייתה בשנה שעברה. הייתי כבר בטוח שמשה חוגג ובניון, אחרי העזיבה של אלי טביב, ייתנו לי את האפשרות. אבל זה לא יצא לפועל. הם עשו טעות, הם לא הבינו שצריך מישהו בית"רי בחדר ההלבשה שיגשר בין כולם. מישהו נטול אינטרסים. היום בדיעבד אין אחד שלא חושב שזו הייתה טעות שלא צירפו אותי".
4 צפייה בגלריה
"הייתי בטוח שיתנו את האפשרות לחזור, אבל זה לא יצא לפועל". ברוכיאן במדי בית"ר
(צילום: ראובן שוורץ )
ולמרות האכזבה, בפוסט הפרישה שלך כתבת "נולדתי ואמות בית"רי".
"המשפט הזה יצא לי ישר מהלב. אני יודע שביום מן הימים אגיע לבית"ר, לא אוותר. יש לי דאבל היסטורי בטדי, עשיתי דברים שגדולים ממני לא עשו. הרבה שחקנים פעילים אומרים לי שהלוואי שיעשו עשירית ממה שעשיתי, זה מחמיא לי. ברור לי שבגילי לא הייתי צריך להיות במקומות שהגעתי אליהם, אבל זה העניין של ההימורים. זה לא היה מקל בגלגלים, אלא פצצה בגלגלים. אם לא היו ההימורים, הייתי מגיע למקומות הרבה יותר גבוהים".
מה אתה אומר על בית"ר בעידן חוגג?
"קבוצה כישרונית, רק לא מאוזנת. בית"ר זה מועדון עם נשמה והיא חסרה. לא שיש לי תלונות למישהו מהשחקנים, כולם נותנים מאה אחוז. גם היה מאוד קשה ללא הקהל, לא היה להם את הצבא הצהוב. בנוסף התקבלו החלטות מקצועיות לא נכונות, הבאת שחקנים לא נכונה. זה לא העידן של פעם שהיו סמלים במועדון. עכשיו בשביל הרצון להצלחה מיידית מביאים שחקנים שלא מזוהים עם הקבוצה".
היית אחד השחקנים הווירטואוזיים בישראל.
"בתקופה שלנו היה כיף לראות כדורגל, עכשיו מאמנים מפחדים על הפרנסה שלהם ומגבילים את המוכשרים. הדור שלי כבר לא קיים".
לסיום, כמה שאלות קצרות. המאמנים הכי גדולים שאימנו אותך?
"לואיס פרננדז ורוני לוי".
השחקנים?
"עמית בן-שושן, שהיה בו הכל, וברק יצחקי. כריסטיאן אלבארס הזר הכי גדול".
הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"הצמד נגד ויסלה קראקוב שעשה רעידת אדמה בטדי, ושער האליפות בדקה ה-90 נגד הפועל פ"ת".
