תחושת העצמאות והחופש שנוצרת כשאני רוכב על אופניים היא ממכרת. היכולת להגיע למקומות נידחים בטבע, השקט סביבי שמאפשר לחשוב מעט יותר לעומק וכמובן האדרנלין שווים בעיניי כל מאמץ. עזבתי את ישראל לטובת ניו יורק בעקבות אהבה לפני 12 שנים, ובארבע השנים האחרונות אשתי ואני חיים בסיאטל. מעל שנתיים עברו מאז הביקור האחרון שלנו בארץ, הרבה בגלל הקורונה.
המגפה בארה"ב היא בדיוק כמו שאתם רואים בחדשות. אין גוף שמפקח או אוכף כללי התנהגות, כל אחד עושה כרצונו. אישית מצאתי את עצמי לראשונה בחיי מובטל. הבנתי שאני צריך שינוי, החלטתי לנצל את התקופה שבה יש לי יותר זמן ויצרתי אתגר - לרכוב על אופניי לבד, מסיאטל לסן פרנסיסקו בעשרה ימים. מדובר ב־1609 ק״מ - בערך שלוש פעמים ממטולה ועד אילת.
עידו איילוןעידו איילון
עידו אילון
(צילום: פרטי)
את ההשראה לרכיבות ארוכות קיבלתי לפני שלוש שנים. זכיתי לעבוד בעמותה שעובדת עם בני נוער אפריקאיים-אמריקאיים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות כמדריך הרכיבה שלהם. מאה בני נוער הצליחו תוך שלושה חודשים לרכוב מסיאטל לפורטלנד, 200 מייל ביומיים. ארבעה מתוכם רצו לרכוב את המרחק ביום אחד. התנדבתי לרכוב לצד ארבעת המופלאים. הם לא רכבו עם הגוף, הם רכבו בעיקר עם הראש והלב וסיימו בהצלחה. בארבע לפנות בבוקר, ממש לפני תחילת הרכיבה, אמרתי להם: ״אתם הולכים להרגיש את כל טווח הרגשות היום, לחיוב ולשלילה. אני מבקש מכם להתכונן לזה ולשתף את הצוות במידה ותזדקקו לסיוע״. בתשע בערב, אחרי 200 מייל בפורטלנד, הם בכו מאושר.
שלושה חודשים קודם רובם לא יצאו מעולם מעבר לרדיוס של שני מייל מהבית. למרות שטכנית אני הייתי המדריך שלהם, הרגשתי שלמדתי יותר ממה שלימדתי, בעיקר לגבי גישה חיובית מכבדת. האלימות הבין גזעית בארה״ב היא חד משמעית לא באשמתם. מגיע להם שוויון.
בקיץ 2019 התחריתי בוולדרום. מדובר במסלול אופניים מעגלי של 400 מטר עם ״קירות״. אותם קירות מאפשרים לרוכב לא להאט בסיבובים. לקראת סוף אחד המרוצים שלי, ממש סנטימטרים ספורים לפניי - שני רוכבים התנגשו במהירות של 50 קמ״ש. לא הצלחתי לעקוף אותם ונזרקתי מהאופניים. איבדתי את ההכרה, שברתי חולייה בצוואר, את ארובת העין ואת האף. הנוירולוג שאיבחן אותי אמר שככל הנראה הקסדה שחבשתי הצילה את חיי. התאונה השביתה אותי לתקופה ארוכה. לצערי, לא כאן הסתיימו המכשולים.
עידו איילוןעידו איילון
(צילום: פרטי)
בתחילת ספטמבר 2020, אחרי חודשיים של קיבוע צווארי וחודשיים פיזיותרפיה (וכמובן הרבה סבלנות וטיפול פסיכולוגי) כבר הייתי מוכן לרכוב מסיאטל לסן פרנסיסקו. כל ההכנות הלוגיסטיות והמנטליות הושלמו, יצאתי לדרך. נתתי את כל כולי, אך התזמון לא האיר לי פנים. אחרי יומיים בלבד נעצרתי מול קיר של אש ועשן - שריפות הענק מקליפורניה עשו דרכן צפונה אל פורטלנד - שם נאלצתי לסיים את האתגר אחרי 200 מייל בלבד.
העשן המשיך לנוע יחד איתי צפונה והגיע לסיאטל. מצאתי את עצמי כלוא בדירה במשך עשרה ימים, עם תחושת קוצר נשימה קבועה בגלל העשן הסמיך, וכל זאת עוד בעיצומה של הקורונה. איכות האוויר הוגדרה כמסוכנת (370 באינדקס איכות האוויר). לא הייתה ברירה אלא להמתין ולבצע התאמות לקראת הניסיון הבא. חלון ההזדמנויות שלי הלך ונסגר מאחר שרכיבה כזו אפשר לעשות רק בקיץ. לא רציתי לפספס את ההזדמנות, משהו טוב חייב לקרות ב־2020!
אחרי עשרה ימים העשן התפוגג, ההכנות הושלמו, וזינקתי שוב ל־1000 מייל רק שהפעם לא ארכוב לסן פרנסיסקו, הפעם אסיים כל יום רכיבה בביתי בסיאטל. כל שעה על האוכף חיזקה את הבטחון ביכולות שלי. רכבתי 100 מייל כל יום בארבעת הימים הראשונים, נהנתי מכל דקה. הרגשתי טוב, השהייה בחוץ נעמה לי - תחושת החופש הציפה אותי תוך כדי תנועה.
עידו איילוןעידו איילון
(צילום: פרטי)
היום החמישי היווה נקודת מפנה - חזרתי לרכוב בוולדרום. מאז אותה תאונה התחמקתי מאותו הוולדרום, אבל בתכנון שלי רציתי להתגבר על הטראומה כחלק מהאתגר. 320 הקפות מאוחר יותר, שמתי את זה מאחורי, סגרתי מעגל. חצי אתגר הושלם. ביום השישי השיח הפנימי שלי השתנה, שאלתי את עצמי: ״מה רע ב־500 מייל? אנשים מסתפקים בחצי מרתון או חצי איש ברזל״. החלטתי שאפרוש רק בגלל פציעה, שום דבר אחר. פיזית הרגשתי טוב. הכאב נשאר דומה לאורך האתגר כולו. נזכרתי בבני הנוער שרכבו בזיגזגים את השעתיים האחרונות אל פורטלנד. הם דחפו אותי קדימה. נזכרתי גם באותו משפט שאמרתי לנערים לגביי קשת הרגשות, ידעתי שמחשבות שליליות שאני לא מכיר בשגרה יצוצו. תפקידי היה לתת מקום לאותן מחשבות, להכיל אותם ולהמשיך לפדל.
בשלב הזה גם הבנתי כמה הניסיון הראשון לסן פרנסיסקו היה הכרחי להשלמת האתגר. החלפת את הציוד לציוד קל ונוח יותר, שעזר להמשיך כמתוכנן ולהימנע מפציעות. מה שבהתחלה הרגשתי ככישלון הפך להיות צעד הכרחי בטיפוס על הר האוורסט האישי שלי.
עידו איילוןעידו איילון
(צילום: פרטי)
היום התשיעי היה היום הקשה ביותר. תקלה טכנית מנעה ממני להעביר הילוכים, החשק ירד ונותרה רק העקשנות שדחפה אותי קדימה. מצאתי את עצמי צועק בתסכול אל השביל ״900 מייל!!!״. אני אשלים 900 מייל עד סוף היום. הקצב האיטי הציק לי, המחשבות רצו בעיקר לכיוון השלילי. לשמחתי צפיתי את זה מראש. רכבתי חזרה אל ביתי, החלפתי אופניים וסיימתי את ה־100 מייל היומיים בשקיעה. 900 מייל הושלמו.
ביום האחרון כבר רכבתי על ענן. המרחק עבר משמעותית יותר מהר והבנתי שזה אכן קורה - אני אסיים את מה שהתחלתי, הגוף הצליח למצוא רזרבות של אנרגיה שהפתיעו אותי. נזכרתי בי כנער, משלים רכיבה של 60 ק״מ בגולן ומשוכנע שזה הכי רחוק שארצה לרכוב. טעיתי. הבנתי שאני יכול קצת יותר, כולנו יכולים. הקושי הכי גדול בספורט בעיני הוא להתחיל.
הכותב הוא רוכב אופניים תחרותי, מדריך ספינינג ומנהל חדר כושר בסיאטל, וושינגטון
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.