אנדראה פירלו תמיד עשה דברים בשקט. גם על המגרש, גם מחוץ לו. אפילו כשתפרו עבורו פרסומת לחברה אמריקאית, שבה הוא לכאורה נוטש ראיון בזעם כשהמראיין שואל אותו אם הוא נרגש לקראת ההופעה עם נבחרת איטליה במונדיאל 2018 (אליו האיטלקים כלל לא העפילו, והתקיים אחרי שפירלו בכלל פרש), הוא עושה זאת בשקט. "מי זה הבן אדם הזה?", הוא שואל בטון חרישי ובמבט קפוא ומצמית דמות שנמצאת מחוץ לפריים, ואז קם ועוזב, בשקט. אחר כך הוא שוב נראה יושב מול המראיין בפנים חתומות, מקשיב להתנצלות שלו. ושותק.
השקט הזה הוא תכונה אותנטית של האיש, שאותה תפסה הפרסומת באופן מדויק. והשקט הזה עוד עשוי לסדר לו קפיצה מטאורית בקריירת האימון, למעשה לפני שזו בכלל התחילה. השמועות מדברות על כך שהוא אחד המועמדים המובילים לרשת את מאוריציו סארי בתפקיד, אחרי שהאחרון פוטר בעקבות הכישלון להעפיל לרבע גמר ליגת האלופות, ושבוע אחרי שפירלו עצמו חזר למועדון כמאמן הקבוצה עד גיל 23.
אנדראה פירלואנדראה פירלו
אנדראה פירלו
(צילום: getty images)
גם ככדורגלן, על המגרש, השלווה הייתה תמיד איכות מרכזית שלו. היכולת לנהל את המשחק בתבונה, לראות את כל התמונה, לשלוט בקצב ולבחור תמיד בפעולה הנכונה - ולא משנה כמה לחץ הופעל עליו, הפכה אותו לאגדה שהוא. הוא תמיד העיד שבעיניו כדורגל הוא משחק של מוח יותר מאשר של כל איבר אחר בגוף, תפיסה שגרמה לו לשנוא לערוך חימום לפני משחק. על העניין הזה הוא סיפק באוטוביוגרפיה שלו ציטוט אלמותי, עם זווית ישראלית: "אם בר רפאלי שוכבת בעירום לפניך", כתב בלי בושה, "אתה לא יכול לקרוץ לה ולהגיד 'חכי שם, עוד רבע שעה אני איתך'. כל מה שתעשה ברבע השעה הזו זה לחשוב עליה ואיך אתה נזרק לתוך הרגע".
לאוטוביוגרפיה הזו, שנכתבה ב-2013 והפכה לספר הכדורגל הנמכר ביותר בארה"ב ובאנגליה, הוא העניק את השם "אני חושב, משמע אני משחק", פראפרזה על המשפט הפילוסופי המפורסם של רנה דקארט, "אני חושב משמע אני קיים". בקיצור נמרץ, הרעיון שעמד מאחורי המשפט המקורי של דקארט: החושים שלנו מתעתעים בנו, כלומר כל מה שקורה סביבנו ונקלט בחושים הוא תעתוע, לכן החשיבה של האדם היא העדות לכך שהוא קיים. במובן הזה, פירלו היה כנראה הכדורגלן הקיים ביותר אי פעם.
בר רפאלי בר רפאלי
בר רפאלי
(צילום: אורן אהרוני)
ציטוט אחר מתוך הספר שלו דיבר על כך ש"הרעיונות הטובים ביותר מגיעים ברגעים של ריכוז מוחלט". בהמשך הוא הוסיף שאת התנאים הטובים ביותר לריכוז כזה אתה מוצא "בזמן שאתה מחרבן, כמו שיכול להעיד פיליפו אינזאגי. הרעיונות הכי טובים שלי הגיעו בשירותים. לא הכי רומנטי, אבל ככה זה". בכל אופן, זו האיכות (ההיא שהתבטאה בתבונת המשחק שלו, לא בשירותים) שגם גרמה ליובנטוס, אחרי שלוש שנים שבהן שיחק במדיה וכשהיה כבר בן 35, להציע לו חוזה לשנתיים נוספות, מתוך ההבנה שבמקרה שלו, הגוף הפיזי הוא לא העיקר. בסוף הוא עזב אחרי שנה בלבד להרפתקאה ניו יורקית קצרה וב-2017 פרש בתום קריירה מקצוענית שנמשכה 22 שנה וכללה 570 משחקים, ועוד 116 במדי נבחרת איטליה.

מים שקטים מחלחלים לאט

יכול להיות שאחרי סארי המוחצן, הקולני, בן הדור הישן, הדבר הכי נכון שיכול לקרות לגברת הזקנה זה מאמן צעיר, שמכיר את המועדון מבפנים ויודע דבר או שניים על מה שנדרש כדי להניף גביע. נכון, בגיל 41, וכאשר כל הניסיון שלו באימון מסתכם בתקופה של שבוע, גם היא רק על הנייר, זה מרגיש כמו הימור. מצד שני, אחרי לא פחות מתשע אליפויות ברציפות, הגיוני שיתחילו לחפש שם איך לערבב את הקלפים, בעיקר לנוכח הצד האפל יותר של ה"לא פחות מ-X" שלהם, או אם תרצו החצי השחור של החולצה המפוספסת: שיאנית האליפויות באיטליה, עם 36 זכיות, הניחה את הידיים של הקפטנים שלה על גביע האלופות רק פעמיים - האחרונה שבהן לפני, ובכן, לא פחות מ-24 שנים, בעונת 1995/96.
סאריסארי
סארי. אולי פירלו הוא תגובת הנגד המושלמת אליו
(צילום: EPA)
1995/96 הייתה גם העונה הראשונה של פירלו כשחקן בקבוצה הבוגרת של ברשיה, הקבוצה שבה התחיל את דרכו והמחוז שבו נולד. הוא הוקפץ לבוגרים בגיל 16, כשהקבוצה הייתה בליגה השנייה, אבל כבר היה אז על מסלול ודאי לכוכבות. הוא השתייך לנבחרות איטליה הצעירות עוד לפני שמלאו לו 15 וסומן כעתיד של הקישור האיטלקי. ובכל זאת, נכון שכל ילד יכול לדקלם ש"מים שקטים חודרים עמוק", אבל הצד הפחות פופולרי של העניין הזה הוא כמה לאט שהם מחלחלים. וההתחלה של פירלו הייתה קשה.
את השער הראשון שלו בליגה הבכירה הוא כבש רק כעבור שלוש עונות. אינטר הגדולה, הקבוצה שאותה אהד כילד, אמנם רכשה אותו בסוף אותה עונה כשהיה בן 19, אבל בשלוש עונות בהן השתייך אליה הוא לא הצליח להשתלב באופן קבוע בסגל. זה קרה בעיקר מפני שהתפקיד שיועד לו שם לא היה התפקיד שיועד לו משמיים: המאמן שהביא אותו לאינטר, מירצ'ה לוצ'סקו, חשב שיקבל קשר התקפי קלאסי, אבל הלב שפועם בפירלו הוא של מנהל משחק מעמדה אחורית הרבה יותר. במשך שלוש שנים שלמות גם המאמנים שהגיעו אחרי לוצ'סקו לא פיצחו את זה, והקשר הצעיר התבזבז. אחרי עונה אחת בה לא תקע יתד בסגל הוא הושאל לרג'ינה. כשלא השתלב גם אחרי שחזר מההשאלה הזו, קרה לו הדבר הטוב היחיד בתקופתו בצד הכחול-שחור של מילאנו: הוא הושאל חזרה לקבוצת נעוריו לסיום עונת 2000/01, ושם זכה לשחק לצד האליל שלו, רוברטו באג'יו, שכבר היה בן 33 ובשלהי הקריירה. "גדלתי על המיתוס של באג'יו", סיפר בראיון כעבור שנים רבות. "לשחק איתו היה עבורי כמו להיות בתוך חלום. ניסיתי לבלות איתו כמה שיותר וללמוד ממנו".
רוברטו באג'יו. "ניסיתי ללמוד ממנו"רוברטו באג'יו. "ניסיתי ללמוד ממנו"
רוברטו באג'יו. "ניסיתי ללמוד ממנו"
(צילום: gettyimages)

תודה קרלו: ההברקה של אנצ'לוטי

דבר נוסף שקרה בתקופת ההשאלה בברשיה הוא שהמאמן קרלו מאצונה הציב אותו לראשונה בעמדת ה"רגיסטה", הפליימייקר שמשחק קצת קדימה מקו הבלמים. בסיום אותה העונה הוא ואינטר נפרדו רשמית והוא חצה את המסדרון של חדרי ההלבשה בסן סירו למילאן, שם חיכה לו קרלו אחר, אנצ'לוטי - עוד מוח מבריק של עולם הכדורגל. את מה שביריבה העירונית סירבו לקלוט, אנצ'לוטי הבין מיד, אימץ את ההברקה של מאצונה, ועשה חסד עם עולם הכדורגל כולו. זה נגמר עם קריירה מפוארת של שש אליפויות איטליה, ארבע מהן עם יובנטוס, שני גביעים, וגם גביע עולם אחד עם נבחרת איטליה, שבו גם נבחר לאיש המשחק של הגמר (ההוא עם הנגיחה של זידאן במטראצי).
במאמר מוסגר, השפעה צדדית חיובית של הצבת פירלו על הקווים תוכל להגיע, אולי, גם מהזווית של כריסטיאנו רונאלדו. מעבר לדברים שידע לעשות במהלך הקריירה במשחק השוטף, בעיקר כמוסר גאון, פירלו היה קוסם של בעיטות חופשיות, אחד השחקנים עם האחוזים הטובים ביותר אי פעם מהטווח של עד 25 מטרים מהשער. אולי הוא יהיה זה שסוף-סוף יאפס את הכוכב הפורטוגלי, שכבר עשור וחצי בועט כל כדור נייח שמונח ברדיוס של ארבעה קילומטרים משער היריבה, ומלבד מקרים נדירים - שולח כבר עשור וחצי כמעט את כל הכדורים האלו לכמעט כל מקום על הגלובוס מלבד הרשת. פירלו סיפר פעם שאת המיומנות הזו שלו הוא פיתח תוך צפייה באינספור בעיטות של ז'וניניו הברזילאי (האחד של ליון). אולי רונאלדו, שלא נשאר לו הרבה לאן להשתפר, ימצא את הכיוון בגיל 35 על ידי צפייה בבעיטות של אנדראה פירלו.
אנצ'לוטיאנצ'לוטי
אנצ'לוטי. השכיל לאמץ את הפיצוח של מאצונה
(צילום: רויטרס)
פירלו במדי יובנטוס. ארבע אליפויותפירלו במדי יובנטוס. ארבע אליפויות
פירלו במדי יובנטוס. ארבע אליפויות
(צילום: רויטרס)
אבל העניין המרכזי הוא כנראה זה: בתוך סיר הלחץ של אלופה נצחית, כאשר הישגים שבמועדונים אחרים רק חולמים עליהם הם חלק מהשגרה וכל דבר מלבד זכייה בליגת האלופות ייחשב לכישלון, צריך רוגע כדי לשלוט בגובה הלהבות. רוגע מהסוג של מי שיכול לייצר את המשפט הבא אחרי הזכייה בגביע העולם: "אני לא מרגיש לחץ, אני שם פס על הדברים האלו. את אחר הצהריים של יום ראשון, ה-9 ביולי 2006 בברלין, ביליתי בשינה ובמשחקי פלייסטיישן. בערב הלכתי וזכיתי בגביע העולם". אולי זו בדיוק הגישה שחסרה ליובה: לישון טוב צהריים, לשחק קצת בפלייסטיישן - וללכת להניף את גביע האלופות. בשקט.