לא מפתיע במיוחד שמכבי ת"א סיימה את השבוע הספרדי שלה ביורוליג עם שני הפסדים. אחרי פתיחת עונה אירופית כ"כ חלשה, קשה לצפות להרבה. אבל יש הפסדים ויש הפסדים. זו הייתה סטירה כפולה ומצלצלת: לחטוף תבוסה מריאל מדריד במשחק בו הקבוצה נראית כבויה (79:63), ואז להתעורר בוולנסיה רק כדי לקרוס בפעם המי-יודע-כמה ברגעי ההכרעה, הפעם עם טעויות מביכות וכואבות מתמיד (82:80).
אלו שני משחקים שיכולים לחסל את מה שנשאר מהביטחון של הקבוצה. ורק לחשוב שלשבוע הזה מכבי הגיע במומנטום חיובי מההצגה נגד ז'לגיריס, שנראית יותר ויותר כמו היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
יאניס ספרופולוס עוד יכול לשאוב מעט עידוד מכך שהקבוצה שלו הראתה רוח לחימה בוולנסיה, אבל לא היה קשה להתעלות על תצוגת הנפל במדריד, אליה הגיעו הצהובים עם אפס התלהבות, ללא אמביציה, כאילו השלימו מראש עם הפסד נוסף לבלאנקוס במשחק בו אנטה ז'יז'יץ' היה היחיד שהקריב מעצמו (בטח רצה להוכיח לאנשי ריאל כי טעו לקראת פתיחת העונה כשוויתרו עליו, אחרי שכבר היה הסכם בין הצדדים), ופקונדו קמפאסו מסר יותר אסיסטים מכל מכבי. ומה עוזרת רוח הלחימה הזו, אם מכבי כמעט בכל משחק קורסת בדיוק כשצריך לקבל החלטות נכונות?
קשה להאמין ש-2:20 דקות לסיום מכבי עוד הובילה 70:77 אחרי שרשרת הפצצות משלוש. מאותו רגע, היא עשתה כל טעות אפשרית, כשהשיא בחוסר התיאום בין ז'יז'יץ' לסקוטי ווילבקין בהוצאת הכדור האחרונה, מה שהזכיר את מה שקרה לאלייז'ה בראיינט ולטיילר דורסי מוקדם יותר העונה. ווילבקין המצוין היה מתוסכל מאוד וזעם על עצמו ועל כל העולם, וכמו חבריו והמאמן יאניס ספרופולוס התקשה להסביר איך המשחק הזה ברח מהידיים.
אלו מהלכים ששחקנים מסוגלים להוציא לפועל מתוך שינה, אבל כאשר כל ההפסדים הצמודים האחרים יושבים בראש, הגוף לא מתפקד באותה צורה. הקבוצה המקומית שכבר הייתה קרובה להפסד חגגה כאילו זכתה באחד הניצחונות הגדולים בתולדותיה, במה שהיה עוד כישלון למכבי ת"א בסדרה ארוכה של משחקים בספרד, ולא רק נגד קבוצות הפאר של ריאל וברצלונה.
זו לא מכבי ת"א היעילה והתוססת של העונה שעברה, ואין כבר קשר לפציעות, למרות שהצהובים בונים על כך שלפחות חלק מהשלישייה של עומרי כספי, יובל זוסמן וג'ון דיברתולומאו יהיה זמין למשחק הקרוב מול מילאנו בהיכל. האם זה משבר? מילה גדולה. בוודאי שהמצב לא קל, ובינתיים זה נראה רע וכל הבעיות של הקבוצה בולטות בעקביות. לפחות האכפתיות שם - רק שבדקות האחרונות כל מה שהשחקנים מנסים יוצא להם הפוך.
ואי אפשר לסיים את שבוע הכדורסל בלי רגעי הנחת שהיו לנו בין רביעי לחמישי. זה לא דבר של מה בכך לראות שני צעירים מקומיים, שעברו בארץ את כל הנבחרות הצעירות, נבחרים בדראפט ה-NBA. דני אבדיה עשה היסטוריה ישראלית עם המקום התשיעי, וכמעט כל מי שעקב אחרי התפתחותו משוכנע כי יגיע לגדולות. וים מדר? גם אם ייקח זמן עד שיגיע לבוסטון, או בכלל לא, מדובר בהישג בלתי רגיל לילד המוכשר הזה, שעשה את צעדיו הראשונים במכבי בית דגן, ואת הקפיצה הנחשונית עשה בהפועל ת"א. השאירו לנו טעם טוב, שממשיך גם אחרי האיבוד של ווילבקין.
