לסיפור המרגש של פדרו גלבאן בארץ הקודש היה סוף עצוב. הקשר שמצא כאן בית חם והפך לזר שכבש הכי הרבה שערים בכל הזמנים, גורש מישראל. לפני שנה בדיוק נאלצה המשפחה לסגור פרק בן 11 שנים באר. ולחזור לארגנטינה, בעקבות כישלון המאבק המייגע לקבלת תושבות קבע.
"פדרו העדיף שלא לנהל מאבק בבית המשפט, כי רצה להתקבל כאן בדלת הראשית ולא בכוח", מסביר עו"ד תומר ורשה, שייצג אותו במאבק מול משרד הפנים ומלווה אותו עד היום. "למרות שחלפה שנה, אני עדיין חושב שהוא ראוי להתקבל בישראל ויש לו מה לתרום לספורט כאן".
גלבאן, רעייתו וארבע בנותיהם מתקשים לאסוף את השברים. התאומות הבכורות, היום בנות 12, הגיעו לארץ בגיל שלושה חודשים, ושתי הקטנות נולדו בישראל. אבי המשפחה מצא נחמה בקבוצת קלאב אולימפו, אך מרגיש שיש לו חור גדול בלב. למרות הסאגה שעבר, הוא עדיין חולם לחזור ולתלות את הנעליים בקבוצה מישראל, בעיקר בשביל הילדות.
"אני מרוויח מאה אלף פזוס בחודש שזה 1,500 דולר. אין לנו מותרות או רכב, רק בית. המשכורת מספיקה לנו לחיות", מספר בכאב גלבאן. "הציעו לי עבודות אחרות, אבל אני רוצה להמשיך עד שהכדורגל יגיד לי להפסיק. אנחנו מתגוררים במקום קטן, 500 ק"מ מבואנוס־איירס, שאליה אי־אפשר להגיע כי כל הכבישים סגורים. המצב שם לא פשוט בגלל הקורונה. ייקח זמן עד שהכדורגל כאן יחזור".
בחודש הבא ימלאו לסקורר 35. כשהיה בן 23 חתם בבני־יהודה, והספיק לשחק גם במכבי פ"ת, הפועל ת"א, הפועל אשקלון, הפועל מרמורק והפועל ראשל"צ. אבל הבית היה תמיד במועדון בשכונת התקווה.
מה עבר עליכם מאז שחזרתם לארגנטינה?
"חצי השנה הראשונה לא הייתה פשוטה. יש הבדל גדול בין המקום שאני נמצא בו עכשיו לישראל. האנשים פה במצב כלכלי קשה. הבנות עברו טראומה והן מתקשות עם השפה. הראש והלב שלנו עדיין בישראל. פתאום היינו צריכים להכניס חיים שלמים ל־21 מזוודות".
ואתה התאוששת קצת?
"ממש לא. עשיתי קריירה בישראל, עליתי ליגה עם בני־יהודה, לקחנו גביע, הבקעתי 130 שערים. התנדבתי בבית חולים, עזרתי לניצולי שואה, הגעתי לכל יום הולדת שאנשים ביקשו. צברתי הרבה חברים. עד היום אני לא מאמין שעשו לי את זה".
מה היה הרגע הכי קשה?
"כשלקחו אותי פעמיים מהבית כאילו אני איזה טרוריסט. אף פעם לא עשיתי בעיות עם הוויזה, כי המועדונים תמיד דאגו לי. לא ברור לי למה לא קיבלתי מעמד של תושב קבע. שמתי את כל כספי על המאבק הזה. נקלעתי למצב כלכלי ונפשי בעייתי. מישהו פעם אמר לי ששר הפנים לא הכיר באמת את הסיפור שלי".
אילו היית פוגש את השר אריה דרעי, מה היית אומר לו?
"שהוא הרס חיים של ארבע בנות. הוא קיבל הרבה המלצות עליי, אבל זה מעולם לא שינה לו. אני יודע שהוא אדם דתי מאוד ולא מבין בכדורגל. אולי בשבילו אני כלום, אבל יש אנשים בישראל שהייתי בשבילם הרבה".
עניין הדת הכריע.
"הם יכולים להגיד שהמשפחה שלי לא יהודית, אבל יכלו לגלות קצת יותר הבנה. בעיקר אם מאפשרים את זה לשחקנים אחרים. תנו לי תעודה ואוכל לעבוד בבתי ספר לכדורגל או במה שתחליטו. שייתנו תעודת זהות בלי קשר ללאום, אלא בזכות התרומה לספורט הישראלי".
ואם יגידו לך שאתה יכול לחזור?
"הייתי עושה את זה בשביל הבנות שלי. מבחינת הכושר האישי אני מרגיש מצוין, והייתי רוצה לחזור ולפרוש מכדורגל בקבוצה מישראל".
רשות ההגירה: "גלבאן עשה דין לעצמו"
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: "ככלל, לא קיים כלל או חוק המחייב לתת מעמד לספורטאים. ישנו סעיף בחוק המאפשר לשר הפנים, בתנאים מסוימים ובכפוף להמלצת שר/ת הספורט, לאשר מעמד בגין תרומה מיוחדת לחברה הישראלית. דהיינו, לא כל ספורטאי זר מוגדר כך באופן אוטומטי, וההנחה שכן מוטעית ביסודה. כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו הייחודיות, וההשוואה בין המקרים שגויה ונובעת מחוסר בקיאות.
"במקרה של פדרו גלבאן, מדובר בשחקן זר שהגיע לישראל במסגרת הקריירה המקצועית שלו, כפי שעושים ספורטאים זרים רבים. לאחר זמן מה הוא לא חידש את רישיון השהייה והעבודה שלו, ולמעשה שהה בישראל כשנתיים וחצי באופן בלתי חוקי. לפחות בשנה האחרונה הוא היה מודע להיותו שוהה בלתי חוקי והמשיך לעשות דין לעצמו. הנושא נבחן במקצועיות, בכלל הדרגים, ונמצא כי אין מקום לאשר המשך שהייתו בישראל. מר גלבאן עזב את ישראל ביוזמתו לפני כשנה. מבחינת הרשויות הסתיים הנושא, ואנו מאחלים לו המון הצלחה".
ממשרד הפנים לא נמסרה תגובה.
