בתקופת הקורונה יצא לי לדבר הרבה עם שחקני עבר במכבי ת"א, כאלה שכיכבו בכותרות למשך תקופות ארוכות, מי שהיו האלילים בהיכל, ולצידם שוחחתי גם עם בעלי תפקידים שונים ומקורבים למועדון. הדעה של כולם היא שמקבוצות הפאר של פעם נשארו רק הזיכרונות, הגביעים והחפצים השונים שזכו למקום של כבוד בהיכל התהילה שבמרתף מנורה מבטחים.
מקבוצה שסימן ההיכר שלה היה הלחימה, ששחקניה אכלו את הפרקט, נשארה קבוצה בינונית ללא רוח חיים, קבוצה מבולבלת שברגעי האמת לא יודעת מה לעשות. קבוצה שמאבדת את הצפון ושחקניה מנסים לנחם את עצמם בסיום, כי מצבם פחות גרוע ממה שזה נראה ותמיד ניצבת באופק האפשרות שאם רק ינצחו במשחקים הבאים ישכחו להם את ההפסדים והיכולת החלשה שהפגינו.
זה גם מה שקרה אתמול באאודי דום במינכן. עוד משחק, המי-יודע-כמה העונה, בו מכבי ת"א איכזבה, נראתה כבויה, ורוב שחקניה פשוט השלימו בסיום עם ההפסד למרות שהמשחק היה בידיים שלהם. עוד משחק בו בלט רק שחקן אחד, אנטה ז'יז'יץ', היחיד שעשה או ניסה לעשות משהו. כאשר כדורסלן אחד בלבד מציג יכולת טובה, קשה לנצח. לחבריו של ז'יז'יץ' לא היה את אותן האנרגיות של שחקני באיירן. שלא תתבלבלו - גם הם לא הפגינו יכולת יוצאת דופן, אבל בזמן אמת ידעו מה לעשות בשביל לנצח.
מכבי ת"א הובילה ברוב דקות המשחק, ולפי יחסי הכוחות במשך שלושה רבעים זה היה הניצחון שלה - אבל זה שוב לא קרה. הנסיגה הגדולה לאחור והשבירה ברבע האחרון כבר מוכרים מדי. סקוטי ווילבקין שוב היה צל של עצמו, ויותר אנשים האמינו שהשלשה שניסה בסיום לא תיכנס מאשר שתסדר מהפך.
מספיק להאשים את הקורונה, כל 18 הקבוצות בליגה סובלות ממנה. ונכון, זו לא הקבוצה הטובה והגאה מהעונה שעברה, אבל אותו המאמן, יאניס ספרופולוס, עוד לא מצא הרכב נכון לרוץ איתו – ואנחנו בשלב מאוד מתקדם של העונה. רק אתמול הוא העלה בשלב מוקדם של המשחק את סנדי כהן, קיבל ממנו תרומה חשובה, ואז החליף אותו במהירות ושכח אותו על הספסל.
למכבי ת"א נותרו עוד 10 משחקים בעונה הסדירה ביורוליג. תיאורטית, אם תנצח בכולם, אז בסיום תוכל להתברג בין 8 הראשונות ותעלה לפלייאוף. אבל כמו שהקבוצה שיחקה עד כה בחלק גדול ממשחקיה, זה לא מעשי. תוך שבועיים היא ספגה את ההפסד השני העונה ממילאנו ומבאיירן (בשנים טובות זה קרה לה רק במקרים בודדים), והיד עוד נטויה. קשה לצפייה.
