צפו בטריילר הרשמי של הסדרה
זאת אמנם לא פגרה רגילה ותיכף הכדורגל חוזר, למעשה גם יש טורניר של ליגת האלופות שאמור להעביר לנו את החשק העז לכדורגל, ויש גם NBA בבועה. ועדיין, יש לנו יותר מדי זמן פנוי בקיץ. שוב נפלנו על קיץ ללא אולימפיאדה או מונדיאל בגלל הקורונה. אבל אל דאגה, נשכבתי על הגדר בשבילכם כדי לצפות בסרטי וסדרות דוקו על ספורט שיוכלו להעביר לכם את הזמן בכיף. נתחיל בסדרה "לוזרים" אותה ניתן למצוא בנטפליקס.
הסדרה יצאה בשנה שעברה, ולא זכתה לדעתי לתהודה מספקת, אולי כי היא מתעסקת בנושא לא סקסי של לוזרים, מפסידנים. סדרה שהיא ההפך הגמור מה"ריקוד האחרון" שחוגגת את הווינריות המדהימה של מייקל ג'ורדן. גיבורי הסדרה (בכל פרק מתמקדים בגיבור אחר) הם ההפך הגמור מג'ורדן: את חלקם דחפו להיות ספורטאים, חלקם רק שיחקו בשביל הכיף ואת חלקם הציפיות מהסביבה לא עניינו.
מייקל בנט אחרי ההפסד להרבי הייד ב-1994מייקל בנט אחרי ההפסד להרבי הייד ב-1994
מייקל בנט אחרי ההפסד להרבי הייד ב-1994, הקרב האחרון בקריירה
(צילום: גטי אימג'ס)
מייקל בנט (משמאל) מול הרבי הייד ב-1994מייקל בנט (משמאל) מול הרבי הייד ב-1994
מייקל בנט (משמאל) מול הרבי הייד
(צילום: גטי אימג'ס)
מייקל בנט על הקנבס מייקל בנט על הקנבס
בנט על הקנבס
(צילום: גטי אימג'ס)
מייקל בנט, שסיפורו מובא בפרק הראשון, הגיע לאיגרוף רק כי אביו אהב את מוחמד עלי ודחף אותו לשם. הטרגדיה שלו היא שהוא היה טוב בזה. בנט היה מתאגרף חובבני יוצא מן הכלל ולא הפסיק לנצח. בקרב הראשון שלו בקריירה המקצוענית הוא ספג נוקאאוט משפיל וחשב לפרוש, אבל האימונים עם איוונדר הוליפילד שיכנעו אותו לתת לזה עוד הזדמנות. משם הוא רץ ל-10 ניצחונות רצופים.
טומי מוריסון אלוף העולם בחר בו כיריב חימום לקראת קרב ענק מול לנוקס לואיס. בנט הדהים את העולם עם נוקאאוט על מוריסון וזכה באליפות, וביטל בטעות את הקרב בין לואיס למוריסון, שכולם ציפו לו. אלא שבמקום לשמוח, הוא שקע בדיכאון. במקום להיות האלוף שבא משום מקום והופך להשראה של כולם, הוא חטף נוקאאוט בקרב הבא ואיבד את התואר.
טומי מוריסוןטומי מוריסון
בנט הדהים את העולם כשהביס אותו. טומי מוריסון
(צילום: AP)
ההמשך היה אמור להיות ברור: התמכרות לאלכוהול או סמים וצלילה לתהומות הנשייה. קרה בדיוק ההפך, בנט קיבל בשורה מדהימה מבחינתו: הוא לא יכול להתאגרף יותר בשל סיבות רפואיות. זהו, אבא לא יכול להגיד יותר כלום. אפשר לפרוש בשקט וללכת להיות שחקן ותסריטאי. זה מה שהוא רצה להיות, לא אלוף עולם באיגרוף. הפרק המטלטל הזה שם בסימן שאלה הרבה קלישאות ספורט שאנחנו מכירים ובראשן "הניצחון מעל הכל" או "אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך". בנט ניצח בקרב הכי גדול של חייו על המזרן, אבל הוא גם הפסיד מדי יום עוד חלק מעצמו.
הוא לא רצה להיות השראה, לא אהב את עצמו אפילו לרגע, וניתן לומר ביזבז שנים ארוכות מחייו. האם אפשר להגיד עליו לוזר? הרי ההפסד המשפיל בקרב האחרון שלו הציל את חייו משנים של קריירה לא מספקת. אולי אף ממוות בזירה.

כשהתשוקה לניצחון הורסת את המשחק

הסדרה גם לועגת באופן מסוים לווינרים, אחד כמו פט ראיין, אגדת קרלינג קנדית שאפשר לקרוא לו "ז'וזה מוריניו של הקרלינג". אחרי שהפסיד ב-1985 את התואר בגמר, הוא החליט שהגיע הזמן להפסיק להיות נחמד. שחקני קרלינג קנדים בשנות ה-80 היו דובוני אכפת לי, לא כאלה ספורטיבים, שותים ומעשנים לעיתים תוך כדי משחק, ובעיקר משדרים שהתוצאה לא משנה – העיקר ליהנות.
אבל פט ראיין רצה לנצח, אז הוא המציא שיטת בה הוא מתיש את יריביו ומעיף את האבנים שלהם מ"הבית" (המקום אליו צריך להטיל את האבנים כדי לזכות בנקודות), על מנת שהסיבובים יסתיימו ב-0:0. בסיבוב האחרון, אחרי שיריביו כבר מותשים ומתוסכלים, הוא הצליח לנצח אותם.
הבעיה שכולם התחילו לשחק כמו ראיין, והקהל התחיל לברוח מקרלינג. כבר לא היה משחק של בירות וכיף, אלא משחק אסטרטגי מתיש בו כל קבוצה מנסה למנוע מהשנייה נקודות במקום לנסות לצבור כאלה בעצמה, ממש כמו בכדורגל הישראלי שלנו, הקהל התחיל לברוח. לשחקנים עצמם נמאס ושיטת הבונקר הפכה ללא חוקית. ראיין הסתגל וזכה באליפות גם תחת החוקים החדשים, אלא שהפעם האולם הריע לו ולא שרק בוז.
סוריה בונלי סוריה בונלי
התעקשה על הסגנון שלה. סוריה בונלי
(צילום: AP)
סוריה בונלי סוריה בונלי
בונלי מבצעת עוד קפיצה מרהיבה
(צילום: AP)
כנראה שעדיף למות יפה ולא לחיות מכוער, המשפט שפרשנינו כל כך אוהבים להצדיק איתו כדורגל מכוער. אולי עדיף לבדר את הקהל ולהגיע למקום השני, בדיוק כמו שקרה לסוריה בונלי, השחורה הראשונה שהגיעה כל כך רחוק באליפויות עולם בהחלקה על הקרח, אבל נכשלה בתחרויות אלה שוב ושוב. לפעמים באשמתה, ולפעמים באשמת השופטים הגזענים שלא התאים להם שהאלופה תהיה שחורה וחס ושלום גם לא מספיק "נשית" לטעמם, אלא אחת עם סגנון יותר אתלטי שכולל קפיצות מרהיבות.
סוריה סיימה שוב ושוב במקום השני, וללא מדליה אולימפית. אבל אותה אנחנו זוכרים היטב, ואילו אחרות נותרו פנים לא מוכרות בקרב הקהל הרחב. כנראה שעדיף לפעמים ללכת נגד הזרם גם אם זה עולה לך במדליית זהב שאף אחד לא יזכור שזכית בה.