(צפו בטריילר לסרט)
כשהחלוץ הכריזמטי, האהוב והסוחף סיריל רג'יס, אחד משלושת השחקנים השחורים של ווסט ברומיץ' (השניים האחרים היו לורי קאנינגהאם וברנדון בטסון), זומן לנבחרת אנגליה, הוא קיבל מכתב שהעיב על אושרו ועל גודל ההישג - אלמוני שלח לו מכתב, לו צורף קליע. במכתב האיום נכתב: "אם תעלה לשחק, תקבל אחד כזה בברך".
בהתחלה רג'יס יליד גיניאה הצרפתית חשב לעצמו: "למה שמישהו יעשה מעשה כזה בכלל". אבל עד מהרה הוא נלחץ וחש הלם. "פחדתי שמשהו עלול לקרות לי", התוודה רג'יס בראיון שהעניק בשעתו. "זה עבר לי בראש. אבל כנגד האיש ששלח את הקליע, יש מאות אנשים שתומכים בי ושמחים שאני עולה למגרש, וזה מה ששיכנע אותי להצטרף לנבחרת. רציתי להוכיח שלא משנה מה יטיחו בך, אתה יכול לעלות ולשחק. בתוך תוכי ידעתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא לצאת למגרש ולעשות מה שאני יכול - לשחק טוב ולרסק את השנאה".
רג'יס שמר את הקליע עד מותו מהתקף לב ב-2018, בגיל 59. "סיריל שמר אותו כדי לזכור על מה הוא נאלץ להתגבר, ומה נאלץ לסבול", אומרת אלמנתו ג'וליה רג'יס, בעודה מחזיקה בקליע, בסרט התיעודי "הכדורגל הבריטי: יוצאים מעורם", שמגיע ל-yes דוקו היום (שלישי, זמין גם ב-yesVOD וב-STINGTV). הסרט מדגים את גילויי השנאה שנאלצו לספוג השחקנים השחורים בשנות ה-70 וה-80. העלבונות שהם ספגו היו קיצוניים, ואיש לא טרח לעשות דבר נגד הגזענות הכעורה הזאת.
באותן שנים שחקן שחור לא היה יכול להיכנס למגש בלי שיירקו עליו ובלי שירגיש בושה מהנהמות, מהאיומים ומהשירה ביציעים. בין היתר זרקו עליהם בננות ושאר פירות. "זו הייתה הרגשה מוזרה. באת לשחק כדורגל ואתה סופג עלבונות גזעניים", סיפר רג'יס בראיון שנערך איתו בשנת 2000. "תהיתי מה עושים עם שנאה ואנרגיות כאלה? איך מתמודדים עם זה?". ואילו כדורגלן העבר איאן רייט אומר שהקהל ממש הציק לשחקנים שחורים, כולל בקבוצה הביתית. "הם לא רצו ששחורים ישחקו במועדון שלהם. ביציעים כמעט שלא ראית אוהדים שאינם לבנים. האוהדים השחורים פחדו להגיע".
וינס הילרי ששיחק בקריסטל פאלאס מעיד ש"לא האמנתי לקללות שהוטחו בי כשעליתי לראשונה על המגרש. הגזענות שנתקלתי בה הייתה מצד בורים שלא הכירו משהו אחר. אני ספגתי הרבה אש, בשביל כל הצעירים שעולים היום על המגרש" .
"שברתי את הדפוס"
מדובר בשנים של מיתון כלכלי ואבטלה, בהן פרחו תנועות ומפלגות ימניות לאומניות וקיצוניות, שפעלו נגד שילוב שחורים בכדורגל. לארגונים הקיצוניים היה קל להתחבר לאנשים שהלכו לצפות בכדורגל. הם ראו בהם קהל שבוי.
הכדורגלנים השחורים, מהגרים ובני מהגרים מהאיים הקאריביים, ראו בכדורגל דרך לברוח מהגטאות ומשכונות העוני ולהתקדם בחיים והם היו צריכים להתמודד עם שנאה, דעות קדומות וסטריאוטיפים. בשנות ה-80 הצעירים כהי העור נתפסו כעצלנים, בורים, בטלנים ומובטלים. אנשים חשבו שהשחורים טובים על המגרש כשהיה מזג אוויר חם, וגרועים כשהיה קר. נטען גם שהם לא קשוחים. ב-1981 ערך העיתון "סאנדיי טיימס" משאל בקרב 14 מאמנים בכירים: האם הם היו מוכנים לקבל שחקן שחור לקבוצתם? התשובה הייתה "לשחקנים השחורים אין ביצים. הם פחדנים. בלי אומץ". גם בטלוויזיה, מאמנים וכדורגלנים העזו להשתמש בכינויים, שהיום לא היו עוברים מסך, כמו "ניגר", "סוכריות צבעוניות" ו"קדחת ג'ונגל".
הבמאי גבריאל קלארק, בעברו כתב ספורט ידוע, יצר את הסרט "הכדורגל הבריטי: יוצאים מעורם" לכבוד מאורע היסטורי - הזימון ב-1978 של ויו אנדרסון, שחקן נוטינגהאם פורסט, לנבחרת אנגליה. בכך היה לשחקן השחור הראשון שזוכה לכבוד הזה. משחק הבכורה של אנדרסון היה נגד צ'כוסלובקיה בוומבלי, ובעקבותיו, הפך למודל חיקוי לדור חדש של שחקנים.
"סיפרתי להוריי שזומנתי לנבחרת והם היו מאושרים", סיפר אנדרסון, "זה היה רגע משמעותי עבור צבעוניים רבים. כולם עשו אז עניין גדול מזה שהייתי השחור הראשון בנבחרת. בשבילי זה היה כבוד וקיוויתי שכולם תומכים בי. אבל רק עשיתי את העבודה שלי. רציתי להצליח בשביל עצמי ובשביל מי שמכיר אותי ולא לאכזב את עצמי. בכל מקרה, שברתי את הדפוס, למזלי הגעתי ברגע הנכון".
מרואיין נוסף בסרט הוא ג'ון בארנס ששיחק בליברפול וגם הופיע 79 פעמים במדי נבחרת אנגליה, ונחשב בעיניי רייט ל"שחקן השחור הטוב ביותר בדורנו". זה לא מנע מאוהדי קבוצות יריבות לנאץ אותו. "באחד המשחקים הרגשתי כאילו האצטדיון כולו מטיח בי קללות גזעניות", הוא מספר. "למזלי הייתי צעיר חזק ובטוח ובעצמו ולא נתתי לאיש לפגוע בזכויותיי. הייתי חלוץ של תקווה עבור כל אלה שבאו בעקבותיי".
בארנס אף כיכב בתמונה שהפכה למיתולוגית, בה הוא נראה במהלך משחק בין אברטון וליברפול ב-1988 מקפיץ בננה שנזרקה לעברו. "אני לא חושב שמישהו היה עושה את מה שג'ון בארנס עשה שם עם הבננה", סבור רייט. "ההקפצה הזאת הייתה קריאת תיגר בחן ובכבוד. התצלום הזה התפרסם בכל העולם וזה שינה את המצב". בעקבות פרסום התמונה הזאת החלו יוזמות של אוהדים לפעול נגד גזענות. הם לחצו על המועדונים לפעול בנושא. אוהדי לידס יונייטד ומילוול למשל קמו ביוזמתם ואמרו שגזענות כבר לא מקובלת עליהם, ובזכותם חל שינוי.
"הכדורגל - כלי עוצמתי נגד גזענות"
בראיון טלפוני שערכתי השבוע עם קלארק ממשכנו מלונדון, הוא אמר שברצונו לספר בסרטו את סיפורם של שחקני המפתח בהיסטוריה של השחורים בכדורגל האנגלי. "שחקנים שהיו משמעותיים להתפתחותם המקצועית של שחקני כדורגל שחורים. חגיגות ה-40 לזימון של אנדרסון לנבחרת הרגישו לי שזה הזמן הנכון להסתכל על ההישגים של השחקנים הללו ועל האתגרים שהם היו צריכים לצלוח. רציתי לעסוק בתפקיד של הכדורגל בהתפתחותה של החברה האנגלית באותה תקופה".
בעבודה על הסרט למדת משהו חדש?
"כן. צילמנו עם פול קנוביל, שהיה השחקן השחור הראשון ששיחק בצ'לסי - קבוצה שהאוהדים שלה היו מאוד גזענים. בתור בחור צעיר שגר בלונדון יצא לי ללכת למשחקים של צ'לסי וזו לא תמיד הייתה חוויה נעימה במיוחד. הסיפור של פול יוצא דופן, ואני חושב שרק עכשיו באמת מכירים במה שקרה שם. בצ'לסי לא לקחו אז ברצינות את מה שפול חווה. עכשיו סוף סוף מכירים באומץ שפול הפגין אז. הבעיה היא שהגזענות כן פגעה בקריירה שלו בצ'לסי. לפגוש את פול במציאות ולראות כמה זה פגע בחיים שלו, זה היה עצוב להחריד, ומצד שני ריגש אותי לראות אותו פועל למען הקהילה. זה רומם את הלב. צריכים להיעשות צעדים פרקטיים למען שינוי ושוויון רחב יותר, בטח כשזה נוגע למתן הזדמנויות למנהלי קבוצות שחורים".
קלארק מעיד שבשנתיים האחרונות רואים עלייה בדיווחים על תקריות גזעניות בכדורגל האנגלי. "למשל כשנבחרת אנגליה שיחקה במונטנגרו ובבולגריה. אבל ברור שאחרי האירועים שהיו סביב רציחתו של ג׳ורג׳ פלויד בארה"ב על ידי שוטר והסוגייה הגלובלית של תנועת "חיי שחורים חשובים", יש תחושה שהדברים כבר לא יכולים להמשיך באותו קו. לשחקנים שחורים יש כעת פלטפורמה וגם כוח, גם בזכות הרשתות החברתיות - אם הם יאמרו משהו כולם יקשיבו להם וייקחו אותם ברצינות. יש לקוות שזה יביא לירידה בתקריות שאנו רואים לאחרונה".
בפרמייר ליג יש גם גילויי אנטישמיות.
"כן, יש. יש כל מיני סוגי גזענות. אנחנו צריכים להתייחס לבני אדם כבני אדם ולהמשיך משם".
בישראל שדר טלוויזיה הושעה לאחרונה אחרי שאמר במהלך משחק: "לך תבדיל בין כל הצבעוניים הללו".
"זאת התבטאות עצובה ונוראית. אני לא יודע יותר מדי על גזענות בכדורגל הישראלי, אבל המפתח בעיניי הוא חינוך. כל חברה חייבת לעשות יותר כשזה נוגע לחינוך של הילדים שלה ולשינוי התנהגות ההורים. מעציב אותי שרואים בכדורגל את האשם העיקרי בבעיות של החברה שלנו. כדורגל לא גורם לגזענות - גזענות נובעת מתוך רקע אישי, חינוך או היעדרו. את כל זה אנשים מפגינים במשחקים כשהם מעודדים את הקבוצה שלהם. הכדורגל היום הופך לכלי עוצמתי במלחמה כנגד הגזענות. כיום נבחרת אנגליה, עם שחקנים כמו ראחים סטרלינג, מרקוס רשפורד, אלכסנדר טרנט-ארנולד ודני רוז מאוד מגוונת. החבר׳ה הללו מבינים שבידם האחריות והכוח לעשות שינוי, ומה שנפלא לראות הוא שהם מנצלים את ההזדמנות הזאת שניתנה להם".
בחודש שעבר, טרוי דיני מווטפורד אמר שיש הומו בכל קבוצה, אבל אף אחד לא רוצה לצאת מהארון. האמנם?
"לצאת מהארון זו החלטה אישית של כל שחקן. אני חושב שאם שחקן כדורגל רוצה לצאת מהארון, כיום תהיה הבנה רחבה יותר לצעד שלו והוא יזכה להרבה כבוד והערכה. אבל כמובן שקל לומר את זה כשאתה לא השחקן עצמו. זה עצוב שעדיין שחקנים מפחדים לצאת מהארון. אני לא חושב שייקח הרבה זמן עד שהדברים ישתנו - כי בשנה האחרונה בבריטניה ובאנגליה מתפתחת הבנה עמוקה שאנחנו צריכים להפגין סובלנות".
איך לדעתך תשנה הקורונה את עולם הכדורגל?
"הכדורגל שונה מאוד בלי אוהדים, אני בטוח שתסכים איתי. זו לא אותה חוויה לשחק בתנאים האלה, ובוודאי שזו לא אותה החוויה לצפות במשחק כזה. נבחרת אנגליה אמורה לערוך כמה משחקים בינלאומיים בספטמבר, ואסור יהיה לאוהדים להגיע למגרשים לדעתי. אולי באיסלנד יהיה מותר, אבל אני לא בטוח. זה יהיה קשה מאוד".
קלארק גם ניצל את הסגר כדי לערוך את סרטו הבא שיתעד את הקריירה המפוארת של ג'קי צ'רלטון, בלם נבחרת אנגליה, שהיה חלק מהזכיה במונדיאל 1966, ומת החודש בגיל 85. "אף פעם לא נעשה סרט שמתמקד בג׳ק ובהתחשב בזה שהזמן עובר רצינו לעשות איתו פרויקט לפני שימות. ג'ק סבל מדמנציה - וזה נושא שרציתי לדון בו בגלל שמדובר במחלה שנפוצה במיוחד בקרב מבוגרים בבריטניה".
"ג'ק חי בצל של אחיו בובי, אבל הצליח לצאת ממנו. והוא סיפור יוצא דופן: ג'ק היה בחור שניצח בשם אנגליה בגביע העולם והפך למנהל הנבחרת הלאומית של אירלנד ב-1986. התקופה שבילה באירלנד הובילה לשינויים חברתיים ולקדמה במדינה, שזה החלק הטוב בסיפור. בגביע העולם של 1990 ו-1994 הוא היה מדורג גבוה. זה סיפור טוב וחזק, ולדעתי גם מאוד אמוציונלי. שבוע לפני מותו של ג'ק, הספקתי לצלם בביתו, ומשפחתו אמרה שלא נותר לו זמן רב לחיות. כשהתבשרתי על מותו, הייתי מאוד עצוב".
