קשה להסתובב היום בלוס-אנג'לס מבלי להבחין בקובי בראיינט מחייך אליך מכל פינה. פה הוא פורש ידיים לרווחה אל מול חמשת גביעי האליפות של הלייקרס, שם הוא מותח את הגופייה שלו באגרופים קפוצים ושאגת ניצחון, ובאינספור ציורי קיר אחרים הוא חובק את בתו ג'יאנה שנהרגה ביחד איתו ועם עוד שבעה בני אדם בהתרסקות מסוק בדיוק לפני שנה, ב-26 בינואר 2020.
בחזרה למותו של קובי בראיינט:
ציורי הקיר הענקיים שמוקדשים לזכרו של קובי החלו לצוץ כבר שעות ספורות לאחר הדיווחים על מותו הטרגי. שנה אחרי, יש כבר 437 ציורים מהם. 247 בדרום קליפורניה לבדה. מעולם לא הייתה דמות ספורטיבית שמותה הביאה להתפרצות עזה כל כך של אהבה ורצון להנציח.
(המחווה לקובי בראיינט ובתו ג'יג'י)
כבר קרוב לשנה שקבוצה של מעריצים שרופים יוצאת בכל יום שני לריצה ברחובות דאון טאון אל-איי במסלול שעובר בין ציורי הקיר של קובי. הם רצים 8.24 מיילים, חיבור של שני מספרי החולצות של הכדורסלן הנערץ עליהם. הם עוברים דרך אולם הסטייפלס סנטר, הבית השני של בראיינט, שבו שיחק במדי הלייקרס – הקבוצה היחידה ב-NBA שאת מדיה לבש - במשך 20 עונות. באזור המגרש לבדו אפשר למצוא כ-40 ציורי קיר של בראיינט. זו הטריטוריה שלו, לתמיד.
16 שעות ביום, 300 גלונים של צבע
האמן טרל פורטר טס במיוחד מהוואי ללוס אנג'לס כדי לצייר את אחד הציורים האלו. לדבריו, הוא נפעם מממדי התופעה, שהתפשטה הרבה מעבר לגבולות דרום קליפורניה, מקום מגוריו של בראיינט. בארה"ב כולה יש 325 ציורי קיר לזכרו, וב-30 מדינות ברחבי העולם ידוע על לפחות 112 כאלו.
פורטר הגיע ללוס אנג'לס באוקטובר בהזמנת חברת נימן בראדרס, מפעל לייצור בדים שקיווה שציור קיר של בראיינט, יעצור את תופעת הגרפיטי על קירות הבניין. בינתיים נראה שזה עוזר, התופעה נפסקה. מבחינת תושבי לוס אנג'לס, השחתה של קיר הנצחה לזכר קובי בראיינט הוא כמעט חילול קודש, כמו פגיעה בפסל של ישו. יש דברים שלא נוגעים בהם. הציור משתרע על פני שלושה קירות של בניין בן ארבע קומות, ויהיה קרוב לוודאי הציור הגדול ביותר של בראיינט בקליפורניה. פורטר עדיין עובד עליו, לפעמים 16 שעות ביום. הוא מעריך שעד שיסיים אמצע פברואר, ועד שהעבודה תיגמר הוא ישתמש ב-300 גלונים של צבע.
בחזרה למותו של קובי בראיינט:
אמנית הרחוב ג'ולס מאק היא אחת הראשונות שיצאו לצייר את בראיינט וג'יג'י. בעל חנות המכולת בפינת הרחובות ויניארד ופיקפורד, בלב עיר המלאכים, לא היסס לפני שאישר לאמנית המוכרת בשם "מקרוק" לצייר על קיר החנות שלו. הקיר כבר היה מכוסה בציורי גרפיטי רבים, אבל מקרוק הצליחה למצוא מקום פנוי לאב ובתו, ולצדם הוסיפה את המילים: "קובי וג'יג'י לנצח. ילדה של אבא".
העבודה נמשכה פחות מ-90 דקות. עם סיומה, כבר עמדו סביבה עשרות אנשים מתייפחים, שבכו יחד איתה. חלקם ניגשו לחבק אותה. היו אלו הימים שלפני המגפה, כשעוד אפשר היה לחבק ולנחם אחד את השני. אפילו זה כבר נלקח מאיתנו.
למחרת, מספר העוקבים שלה באינסטגרם קרוב להכפיל את עצמו, ומקרוק לא הפסיקה לקבל הזמנות לצייר את קובי על קירות ברחבי העיר. למרות שקיבלה תשלום על רובם, היא מודה שזה היה לא קל. "ציירתי תשעה ציורים כאלו, אחד אחרי השני, ולא יכולתי להמשיך להתרכז בדבר הזה יותר, במוות. אז הפסקתי לחודש, ועד חזרתי לזה. העברתי הרבה עבודות לאמנים אחרים. כולם רצו לקחת חלק בהנצחה של קובי".
אמנים רבים לא הסתפקו בציור אחד, אלא עשו זאת בסדרה שלמה. חלקם עבדו בחינם רק כדי להשאיר את חותמם על העיר, אך רבים גם קיבלו תשלום יפה.
אפרן אנדלוז, למשל, אמן ניו-יורקי שצייר את קובי וג'יג'י על קיר בברוקלין, קיבל לאחר מכן הזמנה מבעל מסעדה ליד לוס-אנג'לס שביקש ממנו לצייר את כל קורבנות הטיסה. אנדלוז הסכים מיד: אף אחד לא טרח לצייר את שבעת הקורבנות האחרים, כולם התרכזו בקובי, לעתים הוסיפו גם את ג'יג'י. אנדרו דורסי, בעל המסעדה בקוסטה מסה, שילם לאמן 9,000 דולר והטיס אותו מניו-יורק. "אבל זה לא היה רק בשביל הכסף", אמר אנדלוז, "זה היה גם בשביל ההזדמנות להשאיר את החותם שלי בקליפורניה".
הציור נחשף ב-24 בפברואר, ביום שבו נערך טקס הזיכרון לבראיינט בסטייפלס סנטר. אלפי אנשים הספיקו לבקר במקום, לצלם ולהצטלם עם הציור. יש כאלו שהאשימו את דורסי בכך שביקש להרוויח ממותו של בראיינט כדי למשוך סועדים למסעדה, אך לדברי דורסי המסעדה גם ככה סגורה בגלל המגפה וכי כל שרצה היה להשתתף במסע ההנצחה.
"הגיע למקומות בעולם שאפילו לא שמעתי עליהם"
אף אחד לא מבין את ממדי התופעה כמו מייק אסנר, אוהד מושבע של הלייקרס, שהקים את האתר kobemural.com ומתעד באובססיביות מרשימה את כל ציורי הקיר, לפחות 400 מהם ידועים לו. "קרוב לוודאי שיש יותר", הוא אומר, "יש ציורי קיר במקומות בעולם שאפילו לא שמעתי עליהם".
מעריצים רבים משתמשים במפה שהכין אסנר כדי לשוטט ברחובות העיר ולצאת למסע בעקבות קובי והציורים. "לפעמים אני יוצא עם הילדים בסופי השבוע כדי לראות אותם", אומר אנדי לוינצקי. "כולנו כאן מעריצים גדולים שלו. קובי היה אדם גדול מהחיים. הוא הביא לנו את 'מנטליות הממבה', הוא הביא לעיר הזאת הרבה גאווה. אין לנו קבר לבקר בו, אבל יש לנו את הקירות האלו וזה הדבר הכי קרוב שיש לנו אליו. יש בזה משהו מנחם. אני מקווה שהוא רואה את זה מלמעלה ויודע שאף פעם לא נשכח אותו, הוא הפך לחלק מפני העיר לנצח".
טוקויאמה, יפן
פרנקפורט, גרמניה
לאס וגאס
נור סולטן, קזחסטן
הנגז'ו, סין
מנילה, פיליפינים
