את הוויכוח לגבי מיהו גדול הכדורגלנים בהיסטוריה אני אשאיר לאחרים. יש מומחים הרבה יותר גדולים ממני לכדורגל. אני אגיד ככה: את הוויכוח על פלה, לאו מסי ויוהאן קרויף אפשר לנהל בצורה אמנותית. יכול כל מומחה לבוא למוזיאון הכדורגל, להצביע ולהסביר את הבחירה שלו. זה ויכוח קשה. לכל אחד יש את הקייס שלו. זה כמו לשים תמונות של פיקאסו, ואן גוך, ומונה ולבקש לבחור. מראדונה הפך את הוויכוח הזה לקל. הוא לא היה בחדר אחר במוזיאון הכדורגל. הוא היה במוזיאון משלו. במוזיאון של דייגו אתה לא מסתכל על התמונה, אתה בתמונה.
מי שראה את מראדונה בשיאו, לא ראה כדורגל. הוא חווה כדורגל. המשחק הגדול ביותר בקריירה של מראדונה, והזכור ביותר, היה רבע גמר מונדיאל 1986 נגד אנגליה. תוך כמה דקות מספר 10 הארגנטינאי החליף את מדיו ועובר בין ארבע דמויות: המורד-רמאי-גיבור-אלוהים. הוא מבקיע שער ברמאות ומיד אחריו כובש את השער הגדול בכל הזמנים. מראדונה היה יכול לעבור את המטמורפוזה הזו בין הדמויות רק נגד אנגליה הבוקית, מולדת הכדורגל, הרוצחת מפוקלנד, התאצ'רית. הוא קודם מבהיר להם שאלוהים הוא ארגנטינאי, ואחר כך מראה, על רגל אחת, כמה הם רחוקים ממנו ברמת הכדורגל. אנחנו בחצי הגמר ודחפו את פוקלנד אתם יודעים לאיפה. גם במשחק הבא, נגד בלגיה, מראדונה הבקיע שני שערים נהדרים, בלי רמאות ובפחות גאונות. זה היה הסטייטמנט הפוליטי שלו לאוהדים בארגנטינה, שמונה שנים אחרי הגביע המסריח בבית. את בלגיה ננצח, את אנגליה אנחנו נרמוס, נשפיל, נשאיר בהם טראומה. בלגיה הייתה עבורו ניצחון במשחק כדורגל, נגד אנגליה זו הייתה מלחמה, ובמלחמה אין חוקים.
דייגו מראדונה עם גביע העולםדייגו מראדונה עם גביע העולם
מוזיאון משלו. מראדונה
(צילום: gettyimages)
לאליפות העולם הבאה, באיטליה, מראדונה הגיע במצב נפשי אחר. במקסיקו הוא היה עם חובת ההוכחה אחרי ההרחקה נגד ברזיל ב-1982. לאיטליה הוא מגיע על סף סיום קריירת הכדורגל שלו באיטליה. מראדונה כבר מחובר בנימי נפשו ונחיריו למאפיה, הקאמורה מלווה אותו לכל מקום, אפלה ומפתה כמו המוות. כל איטליה שונאת אותו על החיבור הזה, ובעיקר בגלל שהוא הרים את נאפולי הדרומית, המוחרמת, הילדה המפגרת של איטליה לשתי אליפויות, שקרא תיגר על הגדולות הצפוניות. לכל מקום שהוא מגיע שורקים לו בוז. ארגנטינה משחקת נגד ברזיל ברבע הגמר. שוב, זה לא משחק כדורגל, זה קרב על טריטוריית הכדורגל. בשלהי המשחק מראדונה חותך את ההגנה הברזיליאית בכדור עומק לקאניג'ה. אפילו אם קאניג'ה היה מחטיא זה היה שער, רק בשביל המסירה. זהו רגע הטורניר. תמונת הזכרון. בחצי הגמר מראדונה מארח את איטליה בנאפולי ומנצח בפנדלים. את התפקיד שלו, כמו ב-82', הוא סיים כבר בשלבים המוקדמים. הגמר, פעמיים נגד גרמניה, היה רק בשביל הרקורד.
אני לא הולך לכתוב פה כלום על כישרון הכדורגל של מראדונה. יש רבים שיכתבו על זה יותר טוב ממני. יש סרט וידאו מפורסם ביוטיוב שבו מראדונה מתחמם למשחק. הסרטון הוא בן 2:51 דקות. מראדונה עם רעמת שיער הפחם, רוח של שובבות נעורים, שרוכי נעליו פרומים, הוא נועל נעלי פומה שחורות עם פס לבן, גרביים תכולים, מכנסיים לבנות קצרות, מעיל רוח כחול-תכלת. כיף לו. אתה רואה שכיף לו. יש מוזיקת רקע של שיר שמאלץ גרמני, לייף איז לייף, הכרוז במינכן מצטרף לשיר בקול. המצלמה ננעלת על מראדונה. הוא מתחיל בחיזור עם הכדור. עקב, קרסול, כתף, ברך, צוואר, ראש. הוא מרחיק מעצמו את הכדור, והכדור חוזר אליו, כמו כלב שהבעלים שלו זורק לו עצם למרחק. אני אגיד משהו מקצועי אחד על הכדורגל של מראדונה: אפילו כשהוא נגע בכדור ביד, זה הפך לנגיעת היד המפורסמת ביותר בתולדות המשחק.

נאפולי הפכה לדייגו

צריך לקחת פסק זמן, כדי לכתוב שקריירת הנבחרות של מראדונה... אפשר אולי בשלב הזה של הכתיבה לפנות אליו בשם הפרטי, דייגו. אז קריירת הנבחרות של דייגו, אליפות עולם וסגנות עם צוות שמזכיר את לברון בשנים הראשונות שלו בקליבלנד, החווירה לעומת קריירת הקבוצות.
שער "יד האלוהים" של מראדונהשער "יד האלוהים" של מראדונה
שער "יד האלוהים" של מראדונה
(צילום: gettyimages)
זה התחיל ברגל שמאל. טוב, אז אולי במקרה שלו, ברגל ימין. ברצלונה קנתה את דייגו בסכום שיא. הוא התלבש על המועדון הזה, על המוטו שלו, ההגדרות שלו בול. וגם השפה. מהשנה וחצי של דייגו בברצלונה נשארו שני זכרונות עיקריים: כניסה מכוערת של שחקן יריב ועוד ריב בגמר גביע המלך, שבמהלכו דייגו דפק ברך לפרצוף של שחקן יריב וירד מהמגרש כשחולצת הפסים סגולה-אדומה שלו קרועה מהצווארון ומטה. והכל לעיניהם הלא מאמינות של של המלך ובני משפחתו שכיבדו את האירוע.
ברצלונה לא היתה תפורה על דייגו. הוא לא מצא בה את עצמו. היא היתה תרבותית מדי, אירופאית מדי, יפה מדי, אמנותית, גרוטסקית. הדלק של מראדונה הוא לא עיר בזבל. אלא עיר שאתה מריח את המיץ של הזבל שלה, שאתה שוחה בתוכו, שהבטן שלך מתרגלת לחיידקים.
שלום, אני דייגו. אהלן דייגו, אנחנו שמונים אלף נפוליטנים בקבלת הפנים שלך. דיר באלאק. אם היינו עסוקים כאן בקלישאות הייתי כותב שנאפולי היתה דייגו. וזה היה נכון, לתקופה מסויימת, לארבע שנים. אחריהן, אחרי שתי אליפויות, גביע אופ"א אחד, ואיזה ביליון שניות של קסם ועוד יותר שניות של אושר טהור, של לחוות יצירה, של להיות בתוך התמונה, נאפולי הפכה לדייגו: עדיין עיר פחים, עדיין הילדה הלא מועדפת, עדיין העיר שמרגישה הכי בבית בגטו, אבל אלופה, בטוחה בעצמה, גאה.
השנים של מראדונה בנאפולי הן שנים פסיכיות. פסיכיות. כבר במסיבת העיתונאים, ביום הצגתו, הוא נשאל אם המאפיה מעורבת בהבאתו. הוא משחק כדורגל ביום ראשון, עובר לחגיגות אלכוהול-נשים-סמים עד יום רביעי, מתנקה וחוזר לשחק ביום ראשון. אף אחד לא שואל למה הוא לא בא להתאמן או למה הוא מתעצל.
אחות לוקחת ממנו דגימת דם ומציבה את המבחנה בכנסיה, פוסטרים ממוסגרים שלו נתלים בכל פינה בעיר. הוא נוסע עם נאפולי ליובנטוס או למילאן ושומע את הצעקות המחורבנות: "אתם חולי כולירע", אפריקה של איטליה, ניצולים של רעידת אדמה. והוא מסובב עוד כדור עונשין בלתי אפשרי לרשת. אחרי המשחק הוא חוזר הביתה ומלמד את הילדה שלו, עדיין בחיתולים את האלף בית המראדוני: ופנקולו, יובנטוס - לכי תזדייני, יובנטוס.
דייגו מראדונה בנאפולידייגו מראדונה בנאפולי
שנים פסיכיות. מראדונה במדי נאפולי
(צילום: gettyimages)
אחרי האליפות הראשונה, קבוצת אוהדים תולה פוסטר בפתח בית הקברות: "אתם לא יודעים מה הפסדתם". מראדונה נשרף על המגרש. נשרף כמו כוכב רוק שמתחיל את הקונצרט במטרה למות על הבמה, ומת מהגחלים שנשארים עליו כשהוא יורד מהמגרש - הכסף, התהילה, האהבה, ההערצה, האוהדים. יותר ויותר אנשים מסתובבים סביבו, מנסים לגעת, לקחת חלק, ככל שמצטרפים יותר אנשים ככה הבדידות של דייגו מתגברת. זה מגיע למחוזות האבסורד. דייגו מתקשר לבית זונות בשלוש ארבעים וחמש לפנות בוקר, ומבקש מהמאדאם שתשלח לו כמה נשים. המאדאם לוקחת פרטים ואומרת שהיא תשלח לו יותר נשים בהנחה, אם הוא ידבר עם הבן שלה כמה דקות. דייגו מסכים ואומר שהוא יפצה את הבנות הנוספות בקוקאין. השעה כבר שלוש וחמישים והמאדאם הולכת להעיר את הבן שלה כדי לדבר עם דייגו. רשויות החוק באיטליה ישתמשו בהקלטה הזו כדי להאשים אותו בהפצת קוקאין, מה שיוביל להשעיה שלו מהליגה ליותר משנה וסילוקו מאיטליה. יש דברים שלא עושים באיטליה: אתה יכול להפיץ קוקאין עד מחר, אבל אתה לא אומר ליובנטוס ללכת להזדיין.
מראדונה עובר בנאפולי עוד פאזה. הוא כבר לא המורד-רמאי-גיבור-אלוהים. לראות אותו משחק באיטליה היתה חוויה אמוציונלית, הדבר הכי קרוב שכדורגל אי פעם הביא להתגלות אלוהית. אחרי האליפות השניה ואחרי ההפסד בגמר לגרמניה, מראדונה מבקש לעזוב, נאפולי מסרבת. מראדונה מבין רק משהו אחד מהסירוב הזה: כשהוא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן, החופש שלו הפך לכלא שלו. הוא הופך לשבר כלי, ממשחק למשחק הוא מציג עד כמה חד פעמי הוא הכשרון שמוענק לבן אדם. הוא כבר לא מחובר בנימי נפשו לעיר, לפשע, לעוני, לתחושת הכלום לא יצא ממך, הוא כבר לא נע בדו קוטביות המרתקת בין גאונות על המגרש לבין הרס עצמי.
דייגו מראדונה בנאפולידייגו מראדונה בנאפולי
הערצה שלא הייתה כמותה
(צילום: gettyimages)
קיר הערצה למראדונה בנאפוליקיר הערצה למראדונה בנאפולי
קיר הערצה למראדונה בנאפולי
(צילום: gettyimages)
מראדונה הרגיש שהוא נתן לנאפולי את כל מה שהיה לו, והעיר דרשה עוד. מראדונה הסתובב לקח את כל הסמים שהיו לנאפולי להציע, וביקש עוד. הוא התחנן שייתנו לו ללכת, שאין לו את זה יותר, שהוא לקח אותם לצמרת, וקבוצת צמרת זה לא הוא, שהוא פורח רק כשהוא חוזר לגטו הילדות שלו ולוקח את האנדרדוג כל הדרך. כבר עשרים שנה.
פעם ישבתי עם חבר ילדות ארגנטינאי לבירה. .זה היה קצת אחרי משחק הפרידה מדייגו ב-2001 בבואנוס איירס והוא אמר לי: תראה את מי הוא הזמין, את סטויצ'קוב וקאנטונה. עוד שני דו קוטביים, גאונים-פרחחים-מורדים-רמאים-גיבורים-חצי אלוהים. אותנטיים. את בקאהם הוא לא היה מזמין למשחק כזה. מראדונה תיעב את בקהאם. לא תיעב אותו כמו שתיעב את אמריקה, נגיד (אומרים שאליפות העולם וההגעה לאמריקה ב-94' היתה אחת החוויות הטראומתיות עבורו. רק ברזיל יכלה לנצח באמריקה, הוא אמר לאחר מכן), אבל תיעב אותו מאותה סיבה. מראדונה לא אהב עטיפות. בקהאם היה תוכנית בישול מלוקקת של איזה שף, מראדונה היה דוכן מסריח של סביח. אתם יכולים לראות את בקהאם (או מסי) מדברים עם ילד של מאדאם בארבע בבוקר כשהם מפוצצים מקוקאין? והחבר הזה פתאום אמר לי: דייגו הולך למות. זה היה אחרי אחת הסצינות שבהן מראדונה הופיע כמו בלון ג'ימבורי והיה ברור שהוא רגל (ימין) אחת בקבר. והוא אמר את זה בצורה כזו שהיית יכול להבין ממנה שזה פתאום התבהר לו שיום אחד דייגו ימות. הוא הבין על עצמו שיום אחד הוא ימות, אבל לא על דייגו. לא דייגו: יד שמאל של אלוהים, רגל שמאל של אלוהים, ובאמצע חייב לעבור לב שהוא לא בר מוות. המורד שמרד בכל המוסכמות, הגיבור שניצח נגד כל הסיכויים, האלוהים של עיר קתולית. הילד מהגטו ליד בואנוס איירס שרק רצה לשחק כדורגל ושהשמש לעולם לא תשקע. אין מצב שהוא ימות, לא? תודה לאל שאף אחד לא יכול לגנוב לנו את הזכרונות.
מראדונה הגיע לגיל שישים רק בגלל שאף אחד לא נתן לו סיכוי לכך. כששאלו אותו מה הוא מבקש לעצמו, ענה: עוד גול נגד אנגליה, הפעם ביד ימין. פעם רמאי תמיד רמאי.מעשה הנוכלות הכי גדול של דייגו ארמנדו מראדונה, מספר עשר, היה לא להגיד לנו מה זה לחוות אותו, להיות איתו בתמונה, שכשהוא ימות, חלק מאיתנו ימות ביחד איתו.