צפו באוהדי מכבי ת"א חוגגים בכיכר רבין
(צילום: טל שחר, ראובן שוורץ)

עד כמה האליפות ה-24 (בספירה של מכבי: 24. בעולם שמקנא: 23) של מכבי מהדהדת בעוצמתה? בואו נזכיר שהלהיט הגדול של קדם העונה היה בלומפילד החדש, הגדול, הבית לו חיכה המועדון במשך שלוש שנים קשות, מרוטות מפקקים ועמוסות משחקי רדיוס. בלומפילד הגיע בסוף, ללא גג אמנם, אבל סימן באופן בוהק את מה שמשום מה לא היה ברור לכולם לפני: מכבי ת"א הוא המועדון בעל הקהל הכי גדול בארץ, כזה ששובר שיא מנויים היסטורי בליגה הישראלית בקלילות.
בלומפילד היה אמור להיות מגש הזהב שעליו מוצעת האליפות הבאה, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה מחדש את קלפי המציאות. דווקא לפני פלייאוף מותח, מתיש, מול היריבה הקשוחה והטובה מכבי חיפה ועם כל הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי, מכבי ת"א לא הייתה יכולה ליהנות מהמנוף העוצמתי והמחודש שלה.
מכבי ת"א חוגגתמכבי ת"א חוגגת
השאירה אבק לליגה. מכבי ת"א
(צילום: עוז מועלם)
כאן המקום להעיר, ובצדק, שגם חמש הקבוצות האחרות בפלייאוף העליון לא נהנו מהקהל התומך שלהן, כמובן. אבל יש רק קבוצה אחת מביניהן שהתמקמה ראשונה בליגה אחרי שעבדה בצורה סזיפית במהלך העונה וקיבלה את הבונוס: לארח לעיני הקהל שלה (ע״ע הכי גדול) תחילה את המשחקים החשובים שיכריעו, אולי, את האליפות.
כלומר, ובאופן מעצבן במיוחד, מכבי ת"א איבדה את אחד היתרונות הכי גדולים שלה, זה שחיכתה לו במשך שלוש שנים ארוכות מדי, בישורת החשובה של העונה. כמעט לא הוגן. אלמנט כזה, לבדו, היה יכול לערער על האליפות אבל הוא נתקל בקשיחות, בעוצמה, בחסינות צהובה. במקום ליפול לבור המדכדך, מכבי ת"א רק הגדילה את הפער מהקבוצה המהנה של מרקו בלבול ויצאה לפלייאוף חלק וקליל, ממשיכה להיות עדיין בלתי נגישה ליריבים, מתסכלת, בלתי מושגת. מפחידה. מישהו זוכר היום את ההייפ של בלומפילד?
מכבי תל אביב הפועל באר שבעמכבי תל אביב הפועל באר שבע
מכבי זכתה באליפות גם בלי אחד היתרונות הגדולים שלה - הקהל
(צילום: ראובן שוורץ)
בסולם המוזהב של ערכי המכביזם, האליפות הזו תמוקם גבוה מאוד, בזכות הקבוצתיות, ללא כוכב אחד שמאפיל מעליה, הווינריות, הנחרצות. בשנה שעברה סיפרו לנו שהליגה חלשה, למרות שהיא תמיד חלשה, ומכבי (החזקה מאוד) פשוט הייתה הרבה מעליה. השנה מספרים לנו המבקרים, ושלל קנאים, שמכבי לא "מלהיבה" כמו יריבתה חיפה. אלא שבשלושה משחקים במאני טיים, מכבי ת"א ניצחה את חיפה (המלהיבה), ביחס שערים כולל של 3:7, כולל בסמי עופר ירוק ומלא.
והכדורגל, איזה כדורגל. חסין, מסודר, ממושמע, מתסכל, מלא ברגעי קסם של יונתן כהן, אייל גולסה, אילון אלמוג או איתי שכטר. כדורגל שמבוסס על שחקני בית, במגבלות פייר פליי, ועל זרים משלימים, טובים, אבל כאלה שאינם כוכבי על. כזה שמסוגל אפילו להתגבר על חסרונו במאני טיים של בלם העונה איתן טיבי.
התעכבו רגע על הנקודה הזו: ברור לכם שמכל קבוצה אחרת היינו שומעים סדרת בכיינות, לו הצלע החשובה בהגנה שלה הייתה נעדרת בפלייאוף. לא מעט שמענו, למשל, את ההגיג "אם רק נטע היה משחק". לא פה.
דרבי תל אביבדרבי תל אביב
טיבי נעדר במאני טיים? למכבי זה לא שינה כלום
(צילום: עוז מועלם)
מכבי שיחקה כדורגל כזה שמסוגל להתגבר גם על פציעה של השוער הזר שהיה אמור להיות חלק מרכזי בקבוצה ולהקפיץ שוער טירון כדי שיספק עונה בלתי נתפסת. כדורגל שבו השחקן המרכזי והטוב מכולם הוא קשר אחורי, דן גלזר, המראה של יסודות העונה הצהובה הזו: אינטליגנציה, עוצמה, נחישות, חוסר פשרה. כדורגל שבו הייתה מכבי בפיגור פעם אחת בלבד בכל העונה למשך כשתי דקות, מול נס ציונה. לא פחות ממדהים. ועוד לא דיברנו על 0:11 בדרבי בארבעה ניצחונות. נתון מטורלל, דמיוני, שלא יחזור.
כן, הגענו גם לפיל הגדול בחדר. מכבי ת"א התמודדה עם פרשת "הכדורגלנים והקטינות", פרשה חמורה - ללא קשר לתוצאותיה הפליליות - שהייתה עלולה לפרק אותה. אלא שאז התגלתה גם המוכנות של המעטפת, הבעלים, ההנהלה, והדובר עופר רונן שלא מרבה לקבל קרדיט. אל מול ההתלהמות הציבורית ודורשי הדם עוד לפני בירור, במכבי לקחו נשימה מסודרת, ביצעו את ההשעיה בזמן והתנהלו כמעט ללא טעויות במשבר התדמיתי הכי גדול מאז פתיחת עידן מיץ' גולדהאר. לגבי השיפוט הערכי של שני השחקנים שסרחו: בניגוד לכמה מומחים, אעדיף להמתין לסיום החקירה כדי לכתוב לעומק בנושא, בוודאי תחת צו איסור הפרסום שעדיין ישנו.
מעבר למכה המנטלית הקשה, מכבי חסרה גם שני שחקנים במערך שלה, אבל ידעה להסתדר בלעדיהם. לפרשה והתפתחויותיה אין שום יכולת להכתים את האליפות הנהדרת הזו.
כמעט שכחתי אדם חשוב אחד. עם כל הכבוד לגלזר, ויש הרבה כאמור, גם האליפות הזו שייכת לפני הכל לאיביץ׳, ההוא שלא מחייך, שמבקש מכולם להפחית מההתלהבות הילדותית עד שהדברים לא גמורים, שדורש מאיתנו לחכות עם המחמאות למטאורים-כביכול המגיחים מהספסל (תינוקות יש רק בהפועל, במכבי הם כבר מיני-כוכבים), זה שמשעמם בראיונות, וזה שעצבני גם אחרי ניצחונות, פשוט כי הקבוצה הייתה יכולה להבקיע עוד.
ולדימיר איביץ' חוגג אליפותולדימיר איביץ' חוגג אליפות
האליפות שייכת לו. איביץ'
(צילום: עוז מועלם)
איביץ׳, מאמן העונה כמובן, חתום יותר מכולם על האליפות השנייה ברציפות. הבשורה הכי טובה למכבי (והכי רעה לליגה החלשה) תהיה עונה שלישית שלו בקריית שלום. אז איביץ', מחמל נפשי, אנא, הישאר. בעונה הבאה אולי סוף סוף יהיה לך את בלומפילד בפלייאוף. לא תעניק לנו ריקוד אחרון?