משבר הקורונה היה ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקרה לכדורגל הישראלי. רבים ודאי מרימים גבה לנוכח קביעתי. האם דעתי השתבשה עליי? אולי זה גל החום? אבל לא. אני אדם מחושב, ששם את האמוציות בצד, שבוחן את המציאות באופן אנליטי. לא מאמינים? תקראו.
אז נתחיל מהברור מאליו – סוף סוף צמצמנו את הפערים מאירופה. מאז ראשית שנות התשעים, כאשר הצטרפנו לאירופה, אנחנו לא מצליחים לסגור את הפער הזה. הפרשנים אצלנו התחרו בעיקר בלמצוא מיני הסברים למה זה כך ומה צריך לעשות כדי לצמצם את הפער. בכלל, הפער מאירופה הוא כמו מפלס הכנרת של הכדורגל הישראלי, לפיו מודדים את מצב הרוח.
והנ
ה בלי שתכננו, הפער נסגר. לגמרי. לפי כל מדד אובייקטיבי, רמת הכדורגל בישראל השתוותה לזו שבספרד, איטליה ואנגליה. ימות המשיח. ולא רק זאת, ללא משבר הקורונה כבר היינו עכשיו חודשיים אחרי שנכשלנו להעפיל ליורו. והנה בא המשבר להצילנו. הוא הרג את הכדורגל אבל החייה את התקווה.
אבל למה להשוות עצמנו לאירופה. אפילו ביחס לעצמנו המצב השתפר. רמת הכדורגל כאן עלתה. ממש. אני חובב כדורגל ישראלי ובכל זאת, הצפייה במשחקים תמיד הייתה מלווה באיזו תחושת סבל כרונית בלתי מוסברת. והנה בא משבר הקורונה ועבר לי. לגמרי. אפילו רופא המשפחה ציין את השיפור במדדי בדיקות הדם. המשבר גם חידד אצלי את ההכרה, שעם כל האהבה, כדורגל ישראלי וכדורגל זה לא בדיוק אותו המשחק. כלומר, זה אותם חוקים פחות או יותר אבל בכך מסתכם הדמיון. והנה בא משבר הקורונה והתחלתי לצפות במשחקי עבר ביוטיוב, ואז נתגלה לי הסוד - כאשר אתה צופה בכדורגל ישראלי במהירות כפולה – פתאום זה מזכיר כדורגל.
ואם בצפייה במשחקי עבר עסקינן, הרי שהקורונה ללא ספק שדרגה את עיתונות הספורט. הנה לא צריך יותר לעסוק כל הזמן בביצה. מי פרק את הכתף, למי יש פטרת בין האצבעות, מי קילל, מי העליב ומי נעלב. לא צריך. במקום זה, עברנו לעיתונות נוסטלגיה. העבר הוא יפה וטהור. הזיכרון מסנן היטב את הרפש. אני קורא בערגה על האליפות ההיסטורית של מכבי כפר סבתא בהובלת שרגא דובריש האגדי, ודמעה זולגת מעיני. תענוג. כך גם צפייה בשידורים של משחקי עבר גדולים. כבר שכחתי מה זה משחק שנגמר 0:0.
והנה, נראה שכל הטוב הזה עומד להסתיים. כן, כן, בקרוב נחזור אל המשחקים המשמימים, אל הראיונות העילגים, אל הקללות. יחזרו פרשני הרפש, ולקקני החצר. תחזור האלימות. כל זה יחזור ואם להודות על האמת... בדיוק בזמן. אחרי הכל, אנחנו כרגע בחלום. וצריך להתעורר. נתעורר ונחזור למציאות החיוורת. אבל היי – תמיד נוכל להביט אחורה בנוסטלגיה, לאותם ימים נפלאים שבהם הייתה רק נוסטלגיה. להביט לאחור ולהגיד – היתה זאת שעתנו היפה ביותר!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
