אחד הרגעים המבריקים בתרבות הספורט האמריקאית וב־NBA בפרט היה לדעתי העימות החי באולפן בין הפרשן סקיפ בייליס לבין מארק קיובן. האחרון הוא איש עסקים מצליח, מיליארדר, והבעלים המוחצן של דאלאס מאבריקס. בייליס הוא פרשן מוכר ברשת פוקס (ולשעבר ESPN), הידוע לשמצה בהתנגחויות שלו בכוכבים, ובפרט בלברון ג׳יימס. בעונה שלאחר הזכייה ההיסטורית של דאלאס באליפות (2011), התעמתו קיובן ובייליס באולפן.
קיובן פתח בהסבר הטענות שלו נגד חוסר המקצועיות של עיתונאים. הטענות שלו היו לא רק נגד סקיפ, אלא נגד כלל עיתונאות הספורט שמשתמשות בהכללות כמו ״לחץ מטורף״ ו-"חוסר תעוזה", שאין להן שום משמעות בלי עובדות ושיח ענייני על כדורסל. המשך העימות המרתק התנהל בערך כך:
דני אבדיה ובראדלי בילדני אבדיה ובראדלי ביל
דני אבדיה ובראדלי ביל
(צילום מסך מתוך עמוד הטוויטר של וושינגטון)
בייליס: "אני חושב שלברון התקפל ברגעים המכריעים ברבע האחרון. אני יכול להראות לך מספרים שמוכיחים שהוא לא עשה כלום".
קיובן: "אז לא מגיע לנו (לדאלאס) קרדיט על כך שהעמדנו אותו במקום (במגרש) שבו לא יכול היה להצליח?".
בייליס: "הוא סתם עמד על קשת השלוש… לא הייתם צריכים בכלל לשמור עליו".
קיובן: "אז לא משנה מה היינו עושים, לברון היה עומד על קשת השלוש? זה עלבון עבורנו לומר שלא היה קשר למה שהקבוצה שלנו עשתה. היו לנו שש־שבע התאמות שונות בהגנה האזורית, בשמירה האישית, ובחילופים בהגנה. … ידענו ש-90% מהזריקות שלו יגיעו מהצד השמאלי, ובגלל שאין לנו את האתלטיות של אוקלהומה (למשל), ידענו שאנחנו צריכים להקשות עליו כל הזמן בקריאת ההגנה שלנו ובקבלת החלטות. לברון דווקא שיחק בסדר רוב הזמן, ומסר את הכדור לשחקנים הנכונים שהתקשו בעצמם, אבל זאת בדיוק היתה המטרה שלנו".
קיובן עוד המשיך ללחוץ: "כשלברון שיחק בפוסט, מה היו הסכמות ההגנתיות השונות של אוקלהומה במשחק אתמול? … שאלתי אותך שאלה פשוטה. למה בכלל צריך הגנה אזורית?״
בייליס: (מגמגם).
מארק קיובן אמנם זכה באליפות מרשימה, אבל עבור הרבה מחובבי ה־NBA הוא זוכה להערצה דווקא בזכות אותה הופעה מוערכת באולפן ומתקפה בלתי מתפשרת על פרשן שמתעצל להבין הגנה אזורית, ועל המיתוס שאין שום משמעות ל״התאמות הגנתיות״ או ״הבנת משחק״ בעולם פנטזיה שבו כל שחקן בליגה שרוצה יותר או קופץ יותר גבוה גם בהכרח מצליח.
סקיפ בייליס הוא במילים עדינות רק עוד טרול תקשורת בחליפה יקרה, בתרבות הספורט האמריקאית שסך הכל חיובית ונעימה יותר משלנו הישראלית. שיח הספורט נוטה לרדד ולהכליל הכל, אבל כדורסל מקצועני, כמו כל ענף ספורט אחר, הוא מאוד טכני: איך להגן על הכדור בזמן כדרור, איך להשתמש נכון ברגל ציר בבוקסאאוט, איך לצאת נכון מאחורי חסימה כדי למצוא זריקה פנויה, איך ומתי להביא עזרה על השחקן עם הכדור. כדורסל מקצועני דורש מציאת ויצירת יתרונות קטנים, לפעמים על ידי מהלך אישי כמו הטעיית גוף, ולפעמים על ידי מהלך קבוצתי כמו פיק אנד רול, שנותן לשחקן עם הכדור או לשחקן החוסם מרווח של עוד מטר מהשומר.
לשחקנים הטובים ביותר בעולם יש את החבילה השלמה של גודל, אתלטיות, יכולת טכנית, והבנת משחק, ועדיין אין שחקן שמסוגל סתם ככה לקלוע מתי שבא לו מול מפלצות NBA של 130 קילו ומוטת ידים של 230 ס״מ. גם לא מול ההגנות "הרכות" של שנות ה-2000. גם לא אם שמו לברון ג'יימס.



העמיד את הפרשן במקום. קיובןהעמיד את הפרשן במקום. קיובן
העמיד את הפרשן במקום. קיובן
(צילום: AP)
אחת מנקודות הביקורת החוזרות על עומרי כספי בקרב האוהדים בארץ הייתה חוסר התעוזה שלו על המגרש בליגה הטובה בעולם. למה הוא לא לוקח 18 זריקות למשחק? למה הוא מפחד להטביע? למה הוא לא קולע יותר מהחצי? (טוב, את זה אני המצאתי), אבל המציאות היא שרוב רובם של השחקנים ב־NBA לא נמצאים בעמדה בה הם יכולים ״להעז״ לקחת הרבה זריקות טובות. הם צריכים ללקט הזדמנויות כמו חוסר עירנות של השומר שלהם כדי לעבור אותו בכדרור, מה שלא קורה עשרים פעם במשחק, אלא 3־4 פעמים לכל היותר. לרובם הגדול אין את הפיזיות והיכולת הטכנית כדי לקלוע בקלות מעל שומר אתלטי, ומי שמאבד הרבה או קולע באחוזים רעים סופו להיפלט מהליגה. כספי הסתגל היטב לליגה, ופיצה על ליקויים טכניים בהרבה עבודה קשה ובקבלת החלטות טובה על הפרקט. למעט אולי שתי העונות האחרונות, בהן התקשה למצוא זריקות טובות לשלוש, הוא מיצה את היכולת שלו באופן מעורר כבוד. ומה שהכי מרשים בכספי הוא שהתקדם והשתפר באופן עקבי בשנים הראשונות שלו בליגה.
זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל זה בניגוד גמור לספורט הישראלי שבו כדורסלנים לא מורגלים בעבודה עצמאית עם מאמנים אישיים בכל קיץ. עבודה קשה היא לא סתם חזרה סיזיפית על זריקות וכדרור - תנועה לא נכונה שחוזרים עליה 10,000 פעם נשארת לא נכונה - אלא גם תיקון מוקפד של הרבה הרגלים רעים שספורטאים מוכשרים רבים מתקשים לשפר. ראו את מרקל פולץ, לונזו בול, ובן סימונס, שכבר כמה שנים נאבקים במכניקת זריקה עגומה.
אבדיה מגיע ל־NBA עם יכולת יותר מגוונת מזו של כספי, ללא הציפיות הגבוהות מכוכב מכללות כמו מרקל פולץ, ועדיין הוא בוסרי; לא במובן הציני והרדוד, אלא כאבחנה עניינית של כל מה שאנשי המקצוע חושבים שהוא יכול לתקן או לשפר, כמו יישור רגליים בג׳אמפ או הנטיה לסיים ביד הלא נכונה קרוב לטבעת. מילת המפתח היא לא להעז, אלא להתקדם. אם ימשיך להתקדם, יגיע רחוק. אולי יהפוך לשחקן חמישייה קבוע בקבוצת פלייאוף. אולי ינחת בקבוצה של מארק קיובן כדי לשחק שם לצד אירופאי אחר, אחד בשם לוקה דונצ'יץ'. ואם יהיה ממש טוב, אולי אפילו יזכה למקלחת צוננת בתקשורת מטרולים כמו סקיפ בייליס, זה יהיה הישג מכובד מאוד.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
*אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.