איל ברקוביץ' מעולם לא אימן קבוצת כדורגל תחרותית. אז למה הוא המתאים ביותר לאימון נבחרת ישראל? האם אני הולך לטעון שזה בגלל שיהיה הרבה אקשן במסיבות העיתונאים לפני ואחרי משחקים, ואם כבר אנחנו מפסידים אז לפחות שלתקשורת יהיה מעניין? אז זהו שלא.
ישנן שתי סיבות: הראשונה היא תשוקה. כאשר לאדם יש תשוקה בתחום כלשהו, הוא ייתן ביצועים טובים יותר. מספיק להסתכל על משמעת העבודה של האתלטים הגדולים ביותר בעולם (לדוגמה, קובי בראיינט עבד קשה יותר מכל חבריו לקבוצה, ואת זה רק תשוקה יכולה להניע). ברקוביץ' הראה לנו שהוא בלי ספק האדם בעל התשוקה הגדולה ביותר להיות מאמן נבחרת ישראל.
איל ברקוביץ'. בזכות התשוקה למשחקאיל ברקוביץ'. בזכות התשוקה למשחק
איל ברקוביץ'. בזכות התשוקה למשחק
(צילום: יובל חן)
הסיבה השנייה, אנחנו לא רוצים שישראל תשחק בונקר כמו בתקופת קשטן וגוטמן. אני זוכר שכשצפיתי בנבחרת משחקת את האנטי כדורגל של המאמנים האלו, שאגב הביא לתוצאות גרועות, הרגשתי השפלה. הרבה יותר עצוב להפסיד 1:0 עם כדורגל בונקריסטי מאשר 5:2 עם כדורגל שמח.
עם מאמן בסגנון של אבוקסיס מובטח כדורגל משעמם. השיטה שבקושי מתאימה לקבוצות תחתית שמתאמנות כל יום, בוודאי שלא תתאים לנבחרת שמתאמנת בתדירות הרבה יותר נמוכה. התיאום ההגנתי ברמת הנבחרת פשוט גרוע יותר. גילינו את זה בעבר, בואו נזכור את זה להבא.
אנדי הרצוג גם הוא לא אימן קבוצת כדורגל תחרותית לפני שקיבל נבחרת ישראל (ולא, לאמן נבחרת נערים זה ממש לא נחשב, וגם לא לאמן נבחרת במשך יום וחצי). הוא היה קפטן הנבחרת האוסטרית שדרשה שהמשחק איתנו לא יתקיים בישראל. נתנו לו את המושכות, ולאיל ברקוביץ' לא? נו, באמת.
עם רזומה כמו של איל, שכולל משחקים רבים בנבחרת, קשה לטעון שהבנאדם לא מבין כדורגל. אני זוכר עד היום את הבישולים הגאוניים שלו בנגיעה אחת קסומה, כשהיה משאיר חלוץ באחד על אחד. קוסם.
אם ראיית המשחק שלו כמאמן תהיה אפילו רק אחוז אחד מראיית המשחק שלו כשחקן, נרוויח את אחד ממאמני הנבחרת הטובים ביותר שהיו כאן אי פעם.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.