תשפ"ו סיפקה לספורט הישראלי לא מעט סיבות להתעצבן, ולא כולן קשורות לתוצאות על המגרש. גם השנה קיבלנו שערוריות, תירוצים והבטחות שאף אחד לא מתכוון לקיים. לקראת תשפ"ז, ובתקווה שלא נצטרך לפרסם בעוד שנה בדיוק את אותה רשימה, הנה כמה דברים שעיצבנו אותנו בשנה החולפת. וברוך השם, היה ממה לבחור.
לא מעצבן: טבריה נגד ההתאחדות
חוזים כפולים, עירויים אסורים, הורדת נקודות ואינסוף האשמות: כמה רעש מייצרת עירוני טבריה, קבוצה עם פחות אוהדים ממכבי פ"ת. הקרבות מול ההתאחדות הסתיימו בעונשים מגוחכים, והכדורגל שלה מסוגל לגרום לסיוטים אפילו לחובבי בונקרים מושבעים. בעצם, הפרשות האלה הן תמצית הכדורגל הישראלי: הרבה צלצולים, מעט מאוד השלכות, ותחושה שכולם נהנים יותר מהדיונים בבית הדין מאשר מהמשחק עצמו. בעוד כמה חודשים, מלבד עכברי כדורגל, אף אחד כבר לא יזכור על מה הייתה המהומה. בשביל דבר אחד צריך כישרון: לשעמם ולעשות רעש בו־זמנית.
די מעצבן: גל רביב לא נבחרה למצטיינת באליפות אירופה
28.1 נקודות, 6.6 אסיסטים, 6.1 ריבאונדים ומדד יעילות של 30.3 למשחק. גל רביב סיפקה מספרים של קייטלין קלארק, אבל זה לא הספיק כדי להיבחר למצטיינת אליפות אירופה לעתודה. התואר הלך לשרה סיסה הצרפתייה, שקלעה 13.1 נקודות. נכון, צרפת ניצחה את ישראל בגמר. בשביל זה היא קיבלה גביע ומדליות זהב. האם חייבים לצרף לחבילה גם את הפרס האישי? רביב הייתה השחקנית הטובה באליפות בפער, והתואר נשדד ממנה. אם הבחירה חייבת להגיע מהאלופה, אפשר לקרוא לפרס "מצטיינת הנבחרת המנצחת" ולחסוך את ההצגה.
מעצבן: פיצוץ הדרבי התל־אביבי
שוב "אירוע חסר תקדים": אבוקות על הדשא, עימותים אלימים בין שוטרים לאוהדים ודרבי שלא יצא לדרך. שוב הבטחות שזה לא יחזור, ועדות, פתרונות קסם והשאלה הנצחית: מתי נהיה כמו אנגליה? אולי כשיהיה כאן רצון להתמודד עם האלימות, ולא לשרוד את הכותרות עד המחזור הבא. הקבוצות עסוקות בהסרת אחריות, המשטרה לא מצליחה למנוע את ההתפרעויות, והקהל שבא לראות כדורגל נשאר עם "מופע אבוקות". בפיצוץ הבא שוב ישאלו "לא למדנו כלום?" התשובה היא "לא".
מאוד מעצבן: נבחרות ישראל
בשבוע שעבר דיברנו על הכישלון של נבחרת ישראל בכדורסל, ובקרוב יתחיל קמפיין חדש של נבחרת הכדורגל, ואיתו תחזור התקווה שהפעם זה יהיה אחרת. קמפיין מוקדמות המונדיאל היה פשוט גרוע: ניצחנו את אסטוניה ומולדובה והפסדנו לאיטליה ונורווגיה. אפס התקדמות, בתוספת 5:0 משפיל באוסלו, כאילו רק עכשיו הגענו לאירופה ואנחנו עוד לומדים את הכללים.
הולאנד חוגג מול נבחרת ישראל
(צילום: Jonas Been Henriksen / NTB / AFP)
הכי מעצבן: אין פה ספורט
מאז 7 באוקטובר לא נערך בישראל משחק כדורגל בינלאומי אחד. קבוצות הכדורסל הצליחו לארח כאן לתקופה קצרה, ובענפים הקטנים כבר מובן מאליו שאף אחד לא מגיע. הכי מרגיז הוא שהזמני הפך לקבוע: גם כשהמצב יציב יחסית, אין שיחות על חזרה ואין לחץ לשנות את המציאות. התרגלנו לראות קבוצות ישראליות מארחות מול כיסאות ריקים במדינות אחרות, כאילו ככה נראה משחק בית. אין סיבה שהפועל באר־שבע תארח את יובנטוס ברומניה. הדבר הזה פשוט ירד מסדר היום, ככה זה במדינה לא מנוהלת.
