מספרים שלמכבי חיפה חסר שחקן כנף, אולי אפילו שניים. אמש הסתבר שהשחקן שחסר לה שם כל הזמן נמצא בכלל בבית"ר ירושלים. קוראים לו זוהר זסנו, והכרטיס האדום שקיבל בדקה העשירית היה החיזוק שמכבי חיפה כל כך זקוקה לו. ספק אם יש איזשהו שחקן שיכול להצטרף למכבי חיפה ולחזק אותה באופן דומה לזה שחיזק אותה השחקן שנגרע מבית"ר ירושלים. בכל פעם שמכבי חיפה תרגיש שההתקפה שלה תקועה, היא תקרא לזוהר זסנו שיבוא רק כדי שהוא יוכל ללכת, וכך היא תשתדרג פלאים בבת אחת.
ההרחקה של זסנו פוצצה באופן מבוקר משחק שיכול היה להיות מוקש, משולש שבו כל תוצאה אפשרית והתרחיש שיסתיים ב־2:3 רווח כמו 0:0 במפגש בין עירוני קריית־שמונה להפועל פ"ת. מי שאמורות היו להיות שתי קבוצות הצטמצמו לאחת. השאלה חדלה להיות "מכבי חיפה או בית"ר?" ועברה להיות "מכבי חיפה או כלום". למרבה הצער, לחסרונו של זסנו לא הייתה השפעה על טיב הרגל המסיימת של סוף פודגוראנו שזקוק בדחיפות לכיוון פרונט. אם שערים היו נכבשים באמצעות ריצה בקו ישר, פודגוראנו היה עומר אצילי ואצילי היה פודגוראנו. בגלל ששערים מובקעים בזכות פעולות טכניות, פודגוראנו הוא פודגוראנו ואצילי הוא אצילי.
במקום שבו אין שחקנים, היה מאמן. לא לקח לדייגו פלורס הרבה זמן להבין לאן הרוח נושבת. סייע לו הכרטיס הצהוב שגוני נאור ספג, אבל כנראה שגם בלעדיו מאמן מכבי חיפה היה מבין שהוא צריך לעשות הכל כדי לקרוע את העטיפה מעל המתנה שהיא בית"ר בחיסרון מספרי. החילוף של נאור במתיאס נהואל בדקה ה־31 הוא לכאורה מובן מאליו – להחליף קשר אחורי מוצהב בקשר התקפי מול עשרה שחקנים – אבל אפשר לספור על אצבעות יד אחת של פעלולן כושל את המאמנים שהיו נוהגים כמוהו.
רובם היו נמנעים ומהססים, מפחדים לגלות אקטיביות דווקא כשהתנאים מחייבים זאת מחשש שבכך יפרו את האיזון החדש שנוטה לטובתם. פלורס, שלרשותו הסגל הכי פחות טוב שהיה למכבי חיפה מזה שש שנים ואולי יותר, חייב להיות המאמן של השחקנים שיש לו, ובעיקר של אלו שאין לו.
5 צפייה בגלריה
חייב להיות המאמן של השחקנים שיש לו, ובעיקר של אלו שאין לו.דייגו פלורס
(צילום: שרון צור)
במכבי חיפה שחסרה לה איכות, הוא חייב להיות עם האצבע על הדופק ולהכות בכל ברזל שמתחיל להעלות טמפרטורה. זה מה שהוא עשה אתמול בטדי. קבוצות טובות צריכות מאמן, קבוצות פחות טובות חייבות אחד. לפחות כזה שיגלה מעורבות.
ממשחק שבו כל כך הרבה דברים קטנים נטו לטובתה של מכבי חיפה, נותר בעיקר טעם הלוואי של מה שאין לה. גרמים בודדים של איכות בחלק הקדמי היו דרושים כדי להטות את המאזניים לכיוונה ולייצר גם על לוח התוצאות את הביטוי ליתרון שלה. יש לה הרבה לירות, אבל את הגרושים האלה משום מה אין לה.
קריאת הקרב של ביטון
בדקה ה־26 כבש דן ביטון את השער הרביעי של הפועל באר־שבע לרשת של עירוני טבריה. אפשר לחשוב על הרבה דברים שראוי לעשות אחרי שמבקיעים את הרביעי מול יריבה נחותה בשלב כל כך מוקדם – לרוץ לחגוג עם הקהל, אולי לגשת לשוער ולומר "סליחה, אבל אין מה לעשות, אני בעל מקצוע" - אבל על דבר אחד קשה לחשוב: לרוץ אל הרשת, למהר לשלוף מתוכה את הכדור המפרפר ולהשיבו אל עיגול האמצע, כאילו העניין שעל הפרק טרם הוסדר.
עוד יותר מפעולה שמוסיפה למשחק זמן שאחרת היה אובד במצולות - כמה שניות כבר נחסכו בכך, עשר? - ריצה עם הכדור לעיגול האמצע היא קריאת הקרב של הכדורגלנים. היא מעבירה מסר מאיים של "אנחנו איתכם עוד לא סיימנו". יכול להיות ששחקני טבריה כבר הרגישו זאת בעצמותיהם, אבל עתה הם קיבלו לכך חותמת. עוד יותר משנראתה מאיימת כשעלתה ליתרון 0:3 אחרי 18 דקות, עוד יותר משנדמתה מסוכנת כשכבשה את הרביעי וסמביניה מטבריה הורחק, באר־שבע הטילה מורא כאשר ביטון מיהר להוציא את הכדור לעיגול האמצע כאילו גם החמישי לא ישביע אותו.
לרוב, זו צורת התנהגות השמורה לישורת האחרונה של העונה, זמן שבו מבינים כולם שהכרעה על הפרש שערים היא תרחיש אפשרי, וכך לא פחות משחשוב אם מנצחים במשחק, חשוב בכמה מנצחים. אבל ביטון יודע יותר מזה, יודע כמו שיכול לדעת רק מי שסוגיית הפרש השערים הייתה כה מרכזית בסיפור האליפות שהפסיד בעונה שעברה.
נכון, מכבי ת"א הקדימה את באר־שבע בשתי נקודות ולא בשני שערים, אך השוויון המתמשך בין השתיים הפך את המחזורים האחרונים לשאלה של הפרש, וכנראה שהיה חורץ את גורלה של באר־שבע לסגנות גם אם הייתה מנצחת בטדי במחזור הלפני אחרון. "הפרש השערים" זה אולי אספקט שחשיבותו מתבהרת רק ברגעי הסיום, אבל זו מתמטיקה פשוטה. השער שנדמה כל כך חשוב במחזור ה־33 הוא כזה רק בגלל השער שלא הבקעת במחזור השני. עבור באר־שבע, אין משחק מוקדם מדי בשביל לכבוש בו שער אחד יותר מדי. ובלי קשר, עבור קבוצה שהספק לגבי ההתקפה שלה עמד במוקד העניין במשחקיה באירופה, כל שער הוא לא רק חלק מחישובים מתקדמים שטיבם יתברר בהמשך, אלא עונג עכשווי. אם מישהו בטבריה נפגע, ביטון מתנצל. זה לא הם, זה הוא.
רצים לתואר מלכת האופי
אם כדורגל היה תחרות שבה המטרה העיקרית היא "לגלות אופי", אז הפועל ת"א הייתה עכשיו במקום הראשון בטבלה, מקדימה במעט אופי את האופי שגילתה עד כה הפועל באר־שבע. אחרי הכל, באר־שבע אמנם חזרה עוד במחצית הראשונה בנתניה מפיגור 2:0 ליתרון 2:3, אבל היא לא נדרשה לפירור אופי כדי לפרק את טבריה. זה היה כדורגל חסר אופי לחלוטין. הפועל ת"א, להבדיל, הייתה צריכה "אופי" בשביל לחזור מפיגור מול קריית־שמונה וכדי להשוות בתוספת הזמן מול ריינה בעשרה שחקנים. אחרי שני מחזורים, יש לה 100 אחוז אופי. אם תמשיך כך, תידרש לגלות אופי גם מול בית"ר ירושלים.
"אופי" זו הדרך המקוצרת לומר שהצלחת ברגע האחרון לעשות משהו שכבר נדמה היה שלא תצליח. התנאי הראשון הדרוש כדי לגלות אופי, הוא לגלות קודם כמה שפחות כדורגל. "אופי" היא לא תכונה "כדורגלנית", למעשה היא כמעט סותרת אותה, שכן מדובר במחמאה שניתנת למי שבשום פנים ואופן אי־אפשר לחלוק לו את המחמאה הגדולה ביותר, והיא שפשוט שיחקת מצוין.
הפועל ת"א עדיין לא שם, אולי עוד תהיה. כרגע, היא בו־זמנית מעוררת דאגה כשם שהיא נס – ארבע נקודות זה מה שהיא שווה, בטח בהתחשב באופן שבו התפתחו משחקיה, אבל זו בדיוק הבעיה - שזה מה שהיא שווה. יש לה שלושה זרים מגמגמים, שניים שזהותם עוד לא ידועה, וסגל ישראלי לא מספיק עמוק לכפר על כך. היא ראויה לסבלנות, אבל עוד יותר מכך – שהסבלנות תהיה ראויה לה. האופן שבו תתנהל הפועל עד לסגירת החלון יקבע האם תתמודד העונה על תואר מלכת האופי, או יותר מכך.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.09.25
