הפלייאוף של ה־NBA כל כך שונה מהעונה הרגילה, עד שהוא ממש משחק אחר לחלוטין – גם עבור הקהל ובעיקר עבור השחקנים. פתאום המשרוקיות, ששרקו בכל פעם שמגן סתם הזיע על השחקן שלו, משתתקות לגמרי; פתאום כל התקפה חשובה; פתאום הגוף פוגש את הפרקט הרבה יותר; פתאום הזריקות הכי קלות לא נכנסות; פתאום אין אוויר לנשימה. זה קשה מאוד גם אם לשחקנים יש ניסיון בפלייאוף, וזה הלם כללי למערכת למי שאין.
סדרת הסיבוב הראשון בין סן־אנטוניו ספרס לפורטלנד טרייל בלייזרס, שתצא לדרך הלילה ב"פרוסט בנק סנטר" שבמזרח סן־אנטוניו, תפגיש המוני שחקנים מהסוג שאין לו מושג למה הוא נכנס. זה אומר שהקנבס נקי לגמרי ורק מחכה למי שיצליח לצייר עליו. העובדה שהאנשים שיובילו את המרוץ למברשת הם מצד אחד חד־קרן צרפתי בגובה 2.24 מטרים בלי נעליים, ומוטת ידיים של כמעט 2.5 מ', ומצד שני שחקן ישראלי שנולד בקיבוץ, נשמעת גם מופרכת וגם מרגשת. זו ה־NBA ב־2026 – כפר גלובלי של פריקים של הטבע, וכולם מוזמנים אליו.
בשלב הזה כבר אין סופרלטיב שנראה פרובינציאלי מדי לשימוש כדי לתאר את העונה של דני אבדיה, אבל הניצחון על פיניקס בפלייאין, שהעלה את פורטלנד לפלייאוף בפעם הראשונה אחרי חצי עשור, הוא רגע מגדיר קריירה. הופעה כזו, במשחק של Do or Die, עם שליטה מלאה בכל מה שקורה ותחושה כללית שבלעדיו הקבוצה הזו לא הייתה אפילו קרובה לכאן – מקפיצה שחקן למקומות אחרים, אפילו אם כבר הייתה לו עונת אולסטאר.
בימים שעברו מאז הניצחון של הבלייזרס על פיניקס, אפשר היה להרגיש כיצד ברנז'ת פרשני ואוהדי ה־NBA, במקומות שמעצבים את השיח – טלוויזיה ורשתות חברתיות – מתכנסת לקונצנזוס סביב דני אבדיה. "הוא יותר טוב מג'ה מוראנט, וזה אפילו לא קרוב", צייץ מישהו אמירה שעד לפני שנה הייתה נשמעת מגוחכת ועכשיו התקבלה בהנהוני ראש. מה שבאמת עשה את זה היה סל הניצחון של הישראלי. הדיון סביב גדולתם של שחקני NBA דורש סלי ניצחון ורגעי קלאץ' מפוארים. הוגן או לא – זה מה שזוכרים מסיום משחקי הכרעה. יום אחרי הניצחון של פורטלנד בפניקס, עשה סטף קרי בדיוק אותו דבר ללוס־אנג'לס קליפרס – גם אם בדרכו המטורפת שאין שנייה לה – ופתאום דני הוא חלק מהמועדון הזה שמדברים עליו.
דרך ההגנה
הנרטיב לפיו בלי אבדיה פורטלנד הייתה נמצאת כמה וכמה מקומות מאחור, נכון לגמרי. הוא נראה כמו שחקן פרנצ'ייז, אבל זה לא אומר שהוא לבד. תחת טיאגו ספליטר – מסתבר שמעצרו של צ'ונסי בילאפס היה הדבר הטוב ביותר שקרה לפורטלנד השנה – הבלייזרס הם קבוצה קשוחה ואגרסיבית, אחת מקבוצות ריבאונד ההתקפה הטובות בליגה, שגם משיגה את האחוז הכי גבוה בליגה מנקודות של ריבאונד התקפה.
הבלייזרס ניצחו ב־10 מ־14 המשחקים האחרונים שלהם, ומאז פגרת האולסטאר הם נמצאים בשוויון עם סן־אנטוניו כקבוצת ההגנה השלישית בליגה. הסגל שלהם סוף־סוף בריא, הרבה שחקנים היו בחירות גבוהות בדראפט, ואפילו ג'רו הולידיי הקשיש נראה לא רע, ובעיקר יש לו יותר ניסיון פלייאוף מכל שחקני שתי הקבוצות יחד. ולבלייזרס גם יש, באופן לא צפוי, מישהו שיכול להציק לוויקטור וומבניאמה.
וומבי לא השתתף באף אחד משלושת המשחקים בין שתי הקבוצות בעונה הרגילה (הספרס ניצחו פעמיים, אבדיה השיג טריפל־דאבל בניצחון של פורטלנד), כך שאין דרך להעריך איך ייראה המאץ'־אפ שלו עם דונובן קלינגן, הר בגובה 2.18 מ' שהייתה לו עונת פריצה רועשת. קלינגן אולי לא מספיק גבוה או גמיש או טכני כמו וומבי, אבל הוא יביא כמעט 130 קילוגרם חסרי פחד ויידע שזו הזדמנות חייו.
כל דו־קרב של וומבי מול סנטר גבוה יחסית וחזק בהרבה ממנו הוא אירוע מהנה ומבדר. קלינגן, אלוף מכללות עם קונטיקט, יכול לעשות צרות של ממש מתחת לשני הסלים, ויש לו זריקת שלוש יעילה שתחייב את וומבי לצאת החוצה. הצלחה של קלינגן – עם עזרה של רוברט וויליאמס, עוד איש גדול ומאסיבי – לנטרל במשהו את וומבי, או לפחות לגרום לו לעבוד ולהכניס אותו לבעיית עבירות, היא דרישה בסיסית לכל חלום של פורטלנד בסדרה הזו. היתרון הגדול של הבלייזרס הוא שבאמת אין להם מה להפסיד. יתרון גדול עוד יותר הוא שלסן־אנטוניו יש רק מה להפסיד.
לפלייאוף הראשון שלו מגיע ויקטור וומבניאמה כשהוא אחד הספורטאים הפופולריים בארה"ב. הוא לא רק חד־קרן וחייזר וכל יתר הכינויים – הוא הצליח לכשף את הליגה. בחור צעיר עם בגרות של גיל העמידה, חכם, נגיש, סקרן, אוהב שיחה, אוהב אוהדים, ולוקח כל משחק – כולל האולסטאר – ברצינות של מי שיש לו כבוד עצום למשחק הכדורסל. ביום חמישי זכה וומבי בפרס "מג'יק ג'ונסון", תואר שמוענק לשחקן שמשלב הצטיינות על המגרש ושיתוף פעולה עם התקשורת והאוהדים. לא הייתה לו תחרות של ממש. הוא אהוב באופן גורף. זה אומר שכולם רוצים לראות אותו הולך עמוק מאוד לתוך הפלייאוף, אבל זה גם אומר שיהיה עליו לחץ שהוא לא מכיר.
הספרס לא היו אמורים להיות כל כך טובים כבר השנה. הם ניצחו רק ב־34 משחקים בעונה שעברה, ולוח הזמנים כיוון לעוד שנה, אפילו שנתיים, אבל וומבי סיפר בסוף השבוע כי כאשר התאמן עם האקים אולאג'ואן, אמר לו החלום: "אתה לא צריך לחכות כדי לנצח. אתה יכול לעשות את זה מיד. אם אתה כל כך טוב, אתה תגרום לקבוצה שלך לנצח בכל מקרה ובכל גיל". וומבי בטוח שהוא יכול לעשות את זה. זו לא יהירות – זה נראה ככה כל העונה.
צעירה ותוססת
מה שאף אחד לא יודע, כולל וומבי, הוא כיצד תגיב הקבוצה הצעירה של הספרס למציאות חדשה, שבה כל משחק הוא קרב חפירות ואין לוח משחקים שמסדר משחק החלמה נגד יוטה ג'אז אחרי שמדממים מול אוקלהומה־סיטי – או מול פורטלנד. סן־אנטוניו היא המדורגת מספר 2 מהצעירות בהיסטוריה. היחידים ברוטציה עם יותר משבעה משחקי פלייאוף ברזומה הם המחליפים הריסון בארנס ולוק קורנט. וומבי, סטפון קאסל, דיארון פוקס, דווין ואסל, קלדון ג'ונסון ודילן הארפר לא יודעים מה מחכה להם. זו כנראה שאלת המפתח של כל הפלייאוף: האם הרזומה של קבוצה צעירה וחסרת ניסיון, שניצחה 62 משחקים – כולל ארבעה מחמישה נגד הת'אנדר – מבטיח משהו לגבי הפלייאוף.
ההיגיון אומר שזו סדרה של 0:4 או מקסימום 1:4 לספרס. הם פשוט טובים ועמוקים וממושמעים מדי, עם אינסוף אופציות התקפיות והרבה שחקנים שאפשר לשלוח בזה אחר זה לאבדיה, שצריך להניח כי יגיע לקו העונשין פחות מבעונה הרגילה. קאסל, למשל, אמנם נמוך מאבדיה, אבל הוא קיר, וכדי לעבור אותו צריך לדפוק את הראש שוב ושוב. ואם עוברים אותו – מחכה מתחת לסל שחקן שאם יישאר בריא, יזכה בעתיד הקרוב באותה שנה גם בתואר ה־MVP וגם בתואר שחקן ההגנה של העונה. בקיצור, פורטלנד תצטרך נס מהסוג שעושים עליו סרטים תיעודיים. קשה מאוד להאמין שזה יקרה – אבל אין סיכוי שאבדיה מסכים.
