כבר לפני לא מעט שנים, בשנת 2011, הגיע דייגו סימאונה לאתלטיקו מדריד. שני שמות שהיו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. סימאונה עוד היה מאמן שנדד בין קבוצות בארגנטינה ואפילו בליגה השנייה באיטליה. ואתלטיקו? הייתה קבוצה שמסיימת בדרך כלל בין המקום בליגה האירופית לאמצע הטבלה, רחוק מאוד מהמקום שבו היא נמצאת היום. ואז, באמצע עונת 2011–2012, אחרי פתיחת עונה חלשה של אתלטיקו, הוחלף המאמן גרגוריו מנסנו בסימאונה. למה שיבוא אחר כך? אף אחד לא ציפה.
כבר בעונה הזאת אתלטיקו ניצחה 0:3 בגמר הליגה האירופית את אתלטיק בילבאו, וניצחה 4:1 את צ׳לסי בגמר הסופרקאפ האירופי. עונה אחר כך ניצחה את ריאל מדריד בגמר הגביע – ניצחון ראשון אחרי 14 שנה (!) בדרבי. ומי שחשב שאין לאן לעלות, טעה לגמרי. עונה אחר כך סימאונה עושה עם אתלטיקו עונה היסטורית ולוקח את אליפות ספרד, והיה רחוק שתי דקות מזכייה ראשונה בהיסטוריה של אתלטיקו בליגת האלופות. ב-2016 הגיע לגמר וגם שם הפסיד לריאל מדריד, הפעם בפנדלים, והודח גם ב-2017 על ידה בחצי הגמר.
בשלוש העונות שאחר כך אתלטיקו דשדשה, כשלא רצה חזק בליגה ועפה מליגת האלופות עם הדחות כואבות (3:0 ליובנטוס במשחק הגומלין, הדחה בשלב הבתים והדחה ללייפציג אחרי שנחשבה לפייבוריטית מולה). אבל סימאונה הצליח לחדש: הפך את מרקוס יורנטה לשחקן אחר, התעקש להביא את לואיס סוארס, שינה את ה-4-4-2 ל-5-3-2 והתחיל לשחק התקפי יותר, בעיקר במשחקי הליגה – וכל אלה הביאו לאתלטיקו את האליפות ה-11 בתולדותיה והשנייה של סימאונה במועדון.
מאז, הציפייה הייתה לראות את סימאונה לוקח את אתלטיקו שלב קדימה. כבר יש לה את הכסף שיש לקבוצות הגדולות, שחקנים מצוינים, אצטדיון מפואר ומועדון עם שם גדול באירופה. אבל ציפיות לחוד וביצועים לחוד.
אתלטיקו לא זכתה באף תואר מאז האליפות שלה ב-2020–2021 ומתקשה לרוץ בצמרת לאורך זמן. סימאונה מנסה, והביא שחקנים בלא מעט כסף בשנים האחרונות, אבל משהו שם מרגיש שזה פשוט לא זה. ההגנה החזקה שהייתה מזוהה איתה כבר לא אותו דבר בערך מאז עונת האליפות: היא נראית רכה, לא יציבה מספיק וסופגת יותר מדי. בין אם זה בגלל שהוא לא מצליח למצוא חוליית הגנה קבועה, שמתחלפת כבר זמן רב, ובין אם משום שהסגנון ההגנתי שהיה מזוהה איתו פחות מתאים לכדורגל של היום – והוא מתקשה להתאים אותו כך שיעבוד.
מבחינה התקפית, אתלטיקו אכן קבוצה מהנה יותר מאשר בשנים הראשונות של סימאונה, שמחפשת גם להבקיע יותר ולא רק להסתמך על ההגנה. היו ועדיין יש שחקני התקפה מצוינים באתלטיקו – גריזמן, אלברס, סורלות, לוקמן ועוד. ועדיין, נדמה שמשהו חסר: הקבוצה לא מצליחה להפיק מהם את המיטב ונראית לעיתים קרובות מדי חסרת יצירתיות ואיטית מדי. יש גם שחקני התקפה יצירתיים שסימאונה הביא ולא השתלבו, אף שיכלו לעזור בכך. אלכס באהנה, שהיה השחקן עם הכי הרבה בישולים בשתי העונות האחרונות בספרד, לא מוצא את עצמו, ואפילו מתאוס קוניה, שנראה נהדר באנגליה, כמעט שלא נספר על ידי סימאונה בתקופתו באתלטיקו. ובסופו של דבר, כשאין יצירתיות ומשחק שוטף בהתקפה – הרבה יותר קשה לפרוץ הגנות ולהכריע משחקים.
סימאונה היה ותמיד יהיה המאמן הגדול ביותר בהיסטוריה של אתלטיקו מדריד, והוא ראוי לגמרי לכל ההערכה שהוא מקבל, מפני שהפך את המועדון לגוף בסדר גודל שונה לחלוטין ממה שהיה. אבל חלק מהאהבה אליו הוא גם לדעת מתי להיפרד – להבין שהוא נותן את כל כולו למועדון, ולהכיר בכך, גם אם זה כואב, שהוא כנראה כבר נתן את כל מה שהיה לו לתת.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
