לוח ההופעות של ההארלם גלובטרוטרס לחודשים הקרובים עמוס כמו יומן של להקת רוק או כוכבת פופ מצליחים במיוחד: מדינה אחרי מדינה, עיר אחרי עיר, לילה אחד אחרי השני, יבשת אחרי יבשת. גם אחרי מאה שנות פעילות ויותר מ־25,000 משחקים, הביקוש לכרטיסים בשיאו, והכרטיסים, בעלות של כ־40 יורו להופעה, כמעט בלתי ניתנים להשגה. לאף אחד לא נמאס מבילוי משפחתי או זוגי בקרקס ספורטיבי שכולל קומדיה, בידור ויכולות כדורסל מדהימות.
הקבוצה נולדה ב־1926 בשיקגו תחת השם "סאבוי ביג פייב", שהייתה אמורה לחמם את המופעים באולם "סאבוי" והורכבה משחקנים שחורים, חלקם תיכוניסטים, מהסאות' סייד של העיר. בסופו של דבר הקבוצה התפצלה בעקבות מחלוקת פנימית, ואייב ספרשטיין נטל לידיו את אחת מהן.
שום קשר להארלם
ספרשטיין היה בן למשפחה יהודית שעקרה מפולין ללונדון ומשם, ב־1907, וכשאייב היה בן חמש – לשיקגו. את החוש העסקי שלו, האלתורים והאומץ קיבל הבן מהאב: כשפורסמה בעיתון מקומי בשיקגו משרת חייט, מקצועו של האבא, צוין במודעה כי העבודה, בשכונה גרמנית־אירית, לא מיועדת ליהודים. האב שינה את שמו לשניידר (חייט בגרמנית), קיבל את העבודה וחזר אל שמו המקורי לאחר מספר שנים, ולאחר שרכש את בית העסק.
ספרשטיין, רק בן 26 ועובד במחלקת הגינון העירונית, אוסף אליו חמישה שחקנים שחורים ומתחיל לעבוד: הוא הנהג, האמרגן, רואה החשבון, איש השיווק והמאמן. למרות גובהו (1.60 – האיש הנמוך ביותר שנבחר אי פעם להיכל התהילה של הכדורסל), הוא משמש גם כמחליף הראשון והיחיד. ספרשטיין היה איש חזון, איש עסקים ואיש אמיץ בצורה בלתי רגילה. הוא נותן לקבוצה את הכינוי גלובטרוטרס כדי להעניק לה נופך בינלאומי, ומדביק לה את השם הארלם, למרות שאין כל קשר לניו־יורק או להארלם (למעשה, הארלם תשחק בהארלם בפעם הראשונה רק ב־1968); פעילותה הגיאוגרפית לא יוצאת מתחומי המערב התיכון, ואף שחקן מהסגל שלה מעולם לא ראה פיסת אדמה מחוץ לארצות הברית.
הסיבה לשם שניתן לקבוצה היא קודם כל שיווקית: הארלם כבר אז הייתה מזוהה כמרכז התרבותי של הקהילה השחורה, אבל גם משום שאת רוב משחקיה הראשונים היא משחקת במערב התיכון – לא בדיוק אזור ששופע בטיפוסים שמאוהבים בשחורים. ספרשטיין הסביר בזמנו שהשם "הארלם" הבהיר לכולם – קוני כרטיסים ובעלי אולמות – כי מדובר בקבוצה שחורה. ביותר ממקרה אחד המייסד נאלץ לשכור חדר אחד במלון, וכל השחקנים האחרים היו מצטרפים אליו דרך יציאת החירום או בטיפוס במרזבים, וישנים בחדרו, בשל הסירוב של הנהלות רבות לשכן שחורים במלון.
בשבע השנים הראשונות הקבוצה משחקת למעלה מ־1,000 משחקים. מדובר במספר עצום לנוכח העובדה שהיא מצליחה להופיע לילה אחרי לילה בתחילתו ובשיאו של המשבר הכלכלי. למרות שהקבוצה מייעדת את עצמה ומזוהה כמופע בידורי עם מוטיב של כדורסל, היא לא מוותרת על הזהות הספורטיבית שלה. ב־1948, הארלם גלובטרוטרס, עם רצף של 102 ניצחונות, מנצחת בשיקגו, לעיני 20 אלף צופים, 59:61 את מינסוטה לייקרס, הקבוצה הטובה ביותר ב־NBA, מסל בשנייה האחרונה. בלייקרס מככב ג'ורג' מיקאן, הסופרסטאר הראשון בתולדות הליגה, ובהרכבה יש רק שחקנים לבנים.
מדובר בניצחון מונומנטלי. עד אליו, המחשבה כלפי כדורסלנים שחורים הייתה דומה לזו שהופנתה כלפי ג'קי רובינסון: אולי הם אתלטים ומוכשרים ומסוגלים לרוץ מהר ולקפוץ גבוה, אבל אי־אפשר לאמן אותם; הם לא ממושמעים, אין בהם רוח קרב ואש תחרותית, והם לא אינטליגנטים מספיק כדי להבין תרגילים מתוחכמים. שנתיים לאחר הניצחון הזה נבחר השחקן השחור הראשון בדראפט ה־NBA, צ'אק קופר, שהיה גם הוא חלק מההארלם גלובטרוטרס.
מהפכה של שמחה
השנים שאחרי המלחמה מאירות פנים להארלם. היא מנצחת את מינסוטה, עוד שני שחקני עבר שלה חותמים ב־NBA, והיא מגיעה בפעם הראשונה למדיסון סקוור גארדן, המכה של הכדורסל. בפעם הראשונה בתולדות ההיכל לא נותרו כרטיסים למשחק בו. הפופולריות גואה לצונאמי: ספרשטיין מקים עוד שתי קבוצות מקומיות ועוד סגל בינלאומי כדי לעמוד בביקוש. הקבוצה יוצאת ל"מסע הרצון הטוב" מסביב לעולם, מסע שכולל גם עצירה בברלין. 75,000 גרמנים מגיעים לאצטדיון האולימפי כדי לחזות במופע. ג'סי אוואנס, שהצטרף להארלם באותה נסיעה, מתקבל במחיאות כפיים במקום שבו זכה בארבע מדליות אולימפיות. "היטלר סירב ללחוץ לך את היד", אומר לו ראש עיריית ברלין, "אני מציע לך את שתי ידיי".
ספרשטיין פעל רבות לקידום ושילוב קהילות מיעוטים בספורט ודרך הספורט בחברה האמריקאית. הוא היה מעורב בהקמת וניהול קבוצות בייסבול בליגות השחורות, והקים גם קבוצת כדורסל שהתבססה על אסייתים. אבל הארלם גלובטרוטרס, בשיאה של הפלגנות הגזעית באמריקה, היא גולת הכותרת. הוא מפיק מופע שמראה אנשים שחורים כטובים יותר מבחינה אתלטית ומבחינת כדורסל, ומוסיף על כך ערך בידורי־משפחתי.
צריך לציין שספרשטיין והשחקנים שלו הואשמו על ידי רבים מהקהילה השחורה בכך שהם מנצלים ומנוצלים כדי לבדר את הקהל הלבן, במקום להדגיש את יכולות הכדורסל שלהם, אך אלו טענות שהופרכו על ידי בכירים בקהילה השחורה, כמו ג'סי ג'קסון, שהבהירו כי הקבוצה דווקא מבליטה את העליונות האתלטית והטכנית של השחורים, וכי היא מאפשרת להם פרנסה ומהווה גשר בין הגזעים באמריקה.
ועדיין, עצוב לחשוב על התרומה העצומה של ספרשטיין ויהודים אחרים (כמו רד אאורבך האגדי מבוסטון סלטיקס) לקידום מעמדו של הספורטאי השחור, לעומת היחס הנוכחי של מקצוענים שחורים כמו קיירי אירווינג כלפי יהודים.
לאחר שלא קיבל רשות מה־NBA להיות בעלים של קבוצה בליגה, ספרשטיין הפך לקומישנר בליגה החדשה, ABL. הליגה לא הצליחה לשרוד אפילו שנתיים, אבל ספרשטיין מביא אליה חידוש שיבדיל אותה מה־NBA, המצאה שתשנה את כל הענף עשורים לאחר מכן: הוא ממציא את קו וקליעת שלוש הנקודות.
המלחמה החמה
החשיפה ל־NBA והניצחון על אחת הקבוצות היותר טובות שלה קידמו את הארלם מבחינה שיווקית, אבל כירסמו בה מבחינה מקצועית. קבוצות ה־NBA, ליגה שהוקמה ב־1946, התחילו ללטוש את עיניהן וארנקיהן המפתים לכוכבים השחורים שעד אז שיחקו בגלובטרוטרס והפכו אותה לאחת הקבוצות הטובות בעולם. זו התקופה שבה הארלם עוברת טרנספורמציה מקבוצת כדורסל עם אלמנטים בידוריים למופע בידורי מסביב לכדורסל, שכולל תרגילי קואורדינציה, שליטה בכדור, זריקות ממרחקים גדולים או עם כיסוי על העיניים ואינטראקציה עם הצופים. רוב משחקיה היו נגד קבוצת כדורסל בשם וושינגטון ג'נרלס, שניצחה את הארלם רק פעם אחת לעומת כ־17,000 הפסדים החל משנות ה־50.
ב־1959, כשהמלחמה הקרה מתחילה להתחמם, הארלם גלובטרוטרס מקבלת הזמנה על ידי קומיסר הספורט של ברית המועצות לשחק במדינה. אי־אפשר להכניס סיכה לכל אחד מתשעת המשחקים. שחקניה מקבלים את אות מסדר לנין ומתארחים במשרדו של המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב. בתמונות מהאירוע מתבלט בגובהו כוכבה של הקבוצה, צעיר בשם ווילט צ'מברליין.
ידיעות מאותם משחקים מספרות על קהל סובייטי המום, שרק לאחר דקות ארוכות של כדורסל (היריב הפעם לא היה וושינגטון ג'נרלס אלא סן־פרנסיסקו צ'ייניז באסקטירס, הקבוצה האסייתית שהקים ספרשטיין) הבין שהוא הגיע למופע בידורי ולא לתחרות אתלטית. הקהל, כך דווח בעיתונות הסובייטית המקומית, "עדיין נהנה מהכישרון והטכניקה של הבדרנים האמריקאים, שני תחומים שאנחנו בהחלט יכולים ללמוד מהם". זו הייתה חוויה קפיטליסטית־מרקסיסטית. הארלם קיבלה 4,000 דולר עבור כל משחק, אבל עם תנאי אחד: את הכסף הזה הם יכלו לבזבז רק במוסקבה.
מאז, הארלם גלובטרוטרס לא מפסיקים לפוצץ אולמות ואז לשטוף אותם באנרגיה מבדרת. כל עיר מארחת מקבלת את תשומת הלב הפרטית שלה. "מה אני אוהב בגרמניה?" שאל "סוויט" לו דאנבר, שחקן עבר של הקבוצה ומאמנה בהווה, במסיבת עיתונאים במינכן השבוע, "אני אוהב נקניקייה בלחמנייה ובירה. זה מה שעושה לי את זה". המסע הנוכחי מתוכנן ל־300 משחקים ב־25 מדינות.
"בכדורסל רגיל שחקנים רצים למעלה ולמטה – הגנה והתקפה", הסבירה אריקה "ספייס" סידני, אחת משש הנשים הנמנות על הסגל הנוכחי, "איתנו זה הרבה יותר לא שגרתי, הרבה יותר מהנה. אנחנו מערבים את הקהל, נותנים לילדים להשתתף ולזרוק לסל, מראים להם טריקים. אנחנו לא קבוצת כדורסל, אנחנו שגרירים של רצון טוב, שאמורים להביא את בשורת ההנאה, להביא את האור ולהפיץ אהבה, ולשמש כגשר שבין תרבויות לכדורסל". זה נשמע אולי כמו מניפסט מתוך סדרה רוחנית במדבר, עד שמגלים שיותר מ־150 מיליון צופים שילמו ממיטב כספם כדי לחזות באלכימיה הזו.
הארלם גלובטרוטרס הפכו לתופעה כה בולטת בתרבות הפופ ולפופולריות כל כך חוצת גבולות, עד שסרטים וסדרות דוקומנטריים הופקו עליהם. בתחילת שנות ה־70 נוצרה סדרת אנימציה על שם הקבוצה, עם דמויות שנבנו בהשראת השחקנים האמיתיים. הסדרה בת 16 הפרקים שודרה בשעות הבוקר בסופי השבוע ברשתות הטלוויזיה הראשיות בארה"ב.
לשום משחק מתוך האלפים ששיחקה הארלם ברחבי העולם אין תסריט קבוע מראש. האימפרוביזציה וההתאמה לכל עיר וארץ מארחת הן חלק מהיופי ומההנאה בלצפות בקבוצה. אבל קיימים בה כמה אלמנטים קבועים: התלבושת באדום־לבן־כחול, הנעימה "סוויט ג'ורג'יה בראון", העלייה למגרש ויצירת מעגל הקסם, שבו נכנס בכל פעם שחקן מהקבוצה למרכז המעגל, מבצע את קסמיו, מתמזמז ורוקד עם הכדור ואז מעביר אותו לרקדן־שחקן הבא, הכינויים לכל שחקן, וושינגטון ג'נרלס. קוני הוקינס, עוד אגדת כדורסל ששיחק עבור הגלובטרוטרס והגיע לאחר מכן ל־NBA, הגדיר פעם במדויק את התפקיד של הג'נרלס: "התפקיד שלהם היה להפסיד לנו, והם היו מאוד טובים בתפקיד שלהם".
מדובר בסיפור מהאגדות. צעיר יהודי, עם שמונה אחים ואחיות, לוקח קבוצה של שחורים מאחת השכונות היותר קשות של שיקגו, מדביק לה שם ניו־יורקי ועולמי, ומתחיל לחרוש איתם את אמריקה. הם מנצחים במשחק הראשון וב־100 מתוך 106 המשחקים הבאים. הסגרגציה בעיצומה, אבל אלפי אנשים, בעיקר לבנים, באים לראות, באמצע משבר כלכלי עולמי עצום, את המופע האקזוטי הזה. בלילה הם מסרבים להגיש להם אוכל, או לארח אותם בבתי המלון שלהם, או לתת להם לשתות מאותן ברזיות שמהן שותים האזרחים הלבנים.
סיפורה של אמריקה
הארלם גלובטרוטרס היו כל כך טובים בתחילת דרכם, חדשניים ומקוריים, שהם היו חייבים להכניס קצת בידור ושעשועים למשחק שלהם – כדי שלא יהיה להם משעמם. לאט־לאט הם הבינו שההפוגה הקומית הזו בידרה את הקהל, אבל יותר מזה: היא הורידה את מפלס הטינה כלפיהם מהקהל, שנוצר בגלל שקבוצה שחורה ניצחה קבוצות שכל הסגל שלהן היה לבן. זה סיפור מהאגדות שטמונים בו גם סממנים מכוערים של אמריקה: הגזענות, האפליה, העובדה שקבוצה של שחורים הייתה צריכה לוותר על העליונות הספורטיבית כדי לבדר קהל, בעיקר של לבנים, ורק אז הפכה לאגדה עולמית, למותג.
אבל אגדה היא אגדה. בעיקר כזאת שקרתה באמת. מאה שנים של בידור חוצה גבולות, מגדרים, גזעים ומעמדות. קשה לחשוב על קבוצה או תנועה אחרת שגישרה כל כך הרבה בין אנשים, והכול בחיוך, עם קריצת עין והפסקול הנהדר של "סוויט ג'ורג'יה בראון". קשה לחשוב על עוד קבוצה שגרמה לכל כך הרבה ילדים לצחוק ולחייך רק מאמנות המסירה או הקליעה מחוץ לקשת.
