דוד מסחייב לא ממש זוכר מה הוא חלם להיות לפני שחייו השתנו בעקבות השבעה באוקטובר. כחייל בשירות סדיר, צלם־לוחם שהתלווה ליחידות הנדסה קרבית, הוא כבר ידע שאין בכוונתו לעסוק בתחום התקשורת. הכיוון היה לסיים את השירות הצבאי בקיץ של 2024 ולצאת לטיול הגדול ביפן. "על זה חלמתי בגדול", הוא אומר. "נשארה לי פחות משנה לסיום השירות. אפשר להגיד שראיתי את הסוף, ופשוט חסכתי כסף לטיול".
אלא שאז פרצה המלחמה, מסחייב נפצע בעזה וכל המסלול השתנה. את מסחייב פגש צוות "ידיעות אחרונות" ביוני 2024 בתל השומר, במסגרת פרויקט בו נפגשו פצועים מ"חרבות ברזל" שהחלו לעסוק בספורט כחלק מהשיקום עם ספורטאים פראלימפיים.
אז מסחייב (24) היה עדיין מרותק לכיסא גלגלים, לאחר שרגל ימין שלו נקטעה מהברך ומטה והמתין לפרוטזה מותאמת. הוא כבר היה אחרי המדידות, אבל כמות הפצועים, בטח במחלקת השיקום בתל השומר שאיגדה כל כך הרבה צעירים, גרמה לעיכוב בהגעה. במרץ 2024, בעודו מסתובב בחצר הקרובה למחלקה, הוא ראה כמה אנשים עומדים עם מטרות. "שאלתי מה זה, חשבתי שזה פיינטבול ומטווחים", סיפר בזמנו. "כשהתקרבתי, ראיתי שהם יורים בחץ וקשת. ניסיתי בישיבה, על כיסא הגלגלים, ובזווית אחרת. מהרגע שהחזקתי את הקשת ויריתי את החץ הראשון זה הרגיש כל כך טבעי".
והטבעיות הזו הביאה את מסחייב להתחבר לענף והיום הוא כבר חלק מנבחרת "זהב של לוחמים", חמישה לוחמים שנפצעו, עברו שיקום ספורטיבי ויש להם מטרה אחת מול העיניים: המשחקים הפראלימפיים בלוס אנג'לס 2028. הנבחרת שנתמכת בידי הוועד הפראלימפי, ההתאחדות לספורט נכים ובית ההשקעות אלטשולר שחם, עוברת אימונים קבועים כדי לעמוד ביעד.
מסחייב (משמאל) ביוני 2024
(צילום: טל שחר)
"עם מכנסיים ארוכים לא שמים להבדל"
"בשבעה באוקטובר הוקפצנו לפיקוד דרום", משחזר מסחייב. "וכל אחד הוצמד לצוות. לא הבנו לאן באמת נכנסנו, גם המשפחה לא. הם יודעים שאני צלם, לא מה התפקיד דורש. כמה שבועות אחר כך נכנסנו לעזה". בדצמבר 2023, עמוק בתוך התמרון, מסחייב התלווה ליחידת הנדסה קרבית של גדוד 614. הוא נפצע קשה יחד עם עוד ארבעה לוחמים, בתקרית בה נהרג אוריה יעקב ז"ל. לתל השומר מסחייב הגיע מורדם, מצב בו שהה במשך שלושה שבועות.
את תאריך הפציעה והלידה החדש שלו ("פציעהולדת", כפי שהוא מכנה אותו), 12 בדצמבר, הוא נושא על גופו בקעקוע שנוסף אחרי ההתאוששות. עבור מי שמכוון היום חיצים, יש משהו סמלי בכך שהמזל שמלווה את החודש הזה הוא לא אחר מאשר קשת. "צירוף מקרים נדיר", הוא משיב בחיוך.
הגעת איגוד הקשתות לפעילות השבועית בחצר המחלקה הייתה עבורו רגע לנשום בתוך ההבנה שהחיים מקבלים עלילה אחרת. "זה נתן לי מקום בטוח להיות מי שאני, ולשכוח לרגע מהפציעה", אמר אז. "המחשבות מתרכזות בכאן ועכשיו ולא במה שקרה".
"אני מנגן בפסנתר, והייתי צריך לתרגל ללחוץ את הפדל שלו עם שמאל. המוח עדיין לא מבין שאין את רגל ימין. יוצא לפעמים שאני קם בבוקר ומנסה קודם להניח את רגל ימין, אבל היא לא נמצאת. יש גם את כאב הפנטום, בקצה הרגל, אבל אין את הרגל"
גם כעת, שנתיים וחצי אחרי, הוא מעדיף לא לדבר על מה שהיה, טוען שהעבר לא תורם לבניית חייו החדשים, שהפכו לטובים הרבה יותר עם הגעת הפרוטזה. "ללכת שוב היה מדהים", הוא אומר. "זה היה הכי חשוב בעיניי. היה קושי ללמוד ללכת מחדש עם איבר זר, מתכת שמחוברת אליך. היו פעמים שנפלתי. הייתי צריך לעבוד על שרירים חדשים, וזה היה מאתגר. נעזרתי בקביים, ואז עברתי למקל הליכה. צלעתי קצת עד שהשרירים התחזקו. תוך כמה חודשים כבר הצלחתי, חזרתי לעצמי. היום כשאני לובש מכנסיים ארוכים לא שמים לב להבדל".
איזה אתגרים יש לאדם עם פרוטזה?
"לרוץ, צריך פרוטזה מתאימה גם לזה וגם לנהיגה. למזלי, לא היה לי רישיון נהיגה קודם. תרגלתי כבר עם רגל שמאל. במקרה קיצוני חלילה, האינסטינקט הראשוני יהיה עם רגל שמאל, גם כשאני ימני".
פעילות שעשית בעבר עם רגל ימין והיית צריך להחליף רגל?
"אני מנגן בפסנתר, והייתי צריך לתרגל ללחוץ את הפדל שלו עם שמאל. המוח עדיין לא מבין שאין את רגל ימין. יוצא לפעמים שאני קם בבוקר ומנסה קודם להניח את רגל ימין, אבל היא לא נמצאת. יש גם את כאב הפנטום, בקצה הרגל, אבל אין את הרגל".
הקלישאה המציאות עלתה על הדמיון.מסחייב
(צילום: אביגיל עוזי)
בשיקום, לצד חיילים עם רקע דומה, הרגשת טוב יותר כשהיית מוקף בבני גילך?
"היו לנו בדיחות שחורות שם בכמויות על המצב. הדרך הכי טובה להתמודד היא לצחוק. הייתי אומר שאם נבכה נטביע את הספינה שכולנו שטים בה מרוב דמעות".
"אני מקבל מהות, משמעות"
מסחייב השתחרר מבית החולים באוגוסט 2024, וחוזר לשם רק כדי להשלים מספר ניתוחים. הפרוטזה החזירה אותו לגובה הטבעי שלו, 1.92 מטרים, מה שהצוות המקצועי רואה כיתרון גדול. "הרגל שלו נקטעה מתחת לברך, הוא במצב הכי טוב שיכולנו לבקש לספורטאי", מסביר אחד האנשים באיגוד, ולא מסתיר התלהבות מהנתונים הטבעיים של הקשת החדש שלהם.
כשעזב את בית החולים, ולמרות שהיה הטוב מכל הפצועים בירי חץ והקשת, הוא עדיין לא ראה עצמו הופך לספורטאי. "עמית (שיינר דנדקר) יו"ר האיגוד, טפחה לי על השכם ואמרה 'אתה בא איתנו ללוס אנג'לס'. אני ראיתי את ההחלמה קודם, לחזור לצורה הכי טובה שאני יכול, אחר כך נראה. לא צפיתי בכלל במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024. לא דמיינתי את עצמי נכנס לזה".
אבל כמאמר הקלישאה המציאות עלתה על הדמיון, ומסחייב הצטרף לאחרונה לנבחרת במכון וינגייט. זה פשוט הצריך זמן ותהליך שיבשיל בתוכו. "המטרה הייתה להתמודד עם החיים עצמם: קניות, בילוי עם חברים, לצאת מהבית למקומות לא שגרתיים. הפעילויות בבית הלוחם היו שלוש פעמים בשבוע, שאר הפעמים הייתי בבית, כמעט לא יצאתי בהתחלה".
ואז הגיע יום איתור לענפים פראלימפיים, אליו ניגש מסחייב בלי יותר מדי ציפיות: "הלכתי ליום האיתור, ורצו אותי כמעט לכל ענף ספורט. יש לי ידיים ארוכות לחתירה, לקיאק. כן ניסיתי מטווחים בימים ההם, התנסות ראשונית. זה לא הלהיב אותי".
איך היה המבחן ביום האיתור?
"בחן אותי מאמן בקשתות, אבל בלטתי בכל תחום. לא בקטע של להשוויץ, ראו שיש לי את היכולת ללמוד מהר ואת היכולות הפיזיות. אחרי שהם עברו בכל בתי הלוחם, הודיעו לי שהתקבלתי".
זה חייב שינוי גישה.
"בהתחלה יותר היכרות, התנסות. עכשיו זה להכניס לשגרת אימונים, חמש פעמים בשבוע. אני מקבל מהות, משמעות. הציוד חד משמעית שונה, יותר מקצועי ממה שהיה בבית החולים. לא נתנו לי כבר בהתחלה להשתמש בו, לא זרקו אותי למים. במטווח בראשון לציון עליתי בהדרגה, אבל מהר".
לירות כל היום בחץ וקשת יכול להיות משעמם בשלב מסוים, ולא כולם בנויים לזה.
"נכון, אבל ככל שאני מנסה ומשתפר זה מחזק אותי ואז מגיע כיף".
איך התגובות למקצוע החדש שלך?
"במשפחה שמחים שאני 'מנצל' את הפציעה ויכול להגיע לרמות הגבוהות בספורט הפראלימפי. טוב לי להיות במצב הזה, ספורט הוא לכולם, אפשר לראות שגם מי שנשאר בכיסא גלגלים עושה ספורט".
נמאס שמסתכלים עליי כמסכן
ענף החץ וקשת הפראלימפי לא שונה בהרבה מהגרסה האולימפית שלו, ולכן מסחייב מתאמן במשותף עם כולם, ועדיין לא שם לב להבדלים משמעותיים. "אולי ההתייחסות מבחינת הפציעה הופכת את העניין לשונה", הוא אומר ומתאר ניואנס יומיומי של אימון. "במועדון בראשון לציון, יש דשא עם עלייה וכשאני הייתי צריך להביא חצים, זה לא הסתדר, לא היה נוח עם הפרוטזה. ביקשתי ממי שאסף את החצים שלו שיאסוף גם את שלי".
"אנחנו עובדים על תנועות נכונות, איך להרים דברים ולחיות עם הסיטואציה החדשה בלי שהיא תיפגע בנו. המתיחה של הקשת יכולה להגיע ל־20 ק"ג ויותר. זה דומה למה שלמדתי בחדר הכושר, איך להרים משקולות במשקל כבד. יש תרגילים שאי אפשר לעשות, אבל יש אלטרנטיבות"
מסחייב צלח גם את המגבלות היומיומיות והמנטליות, שיפר את רמתו המקצועית ובסוף החודש הוא יתחרה לראשונה בקפריסין בתחרות בינלאומית. הוא לא מסתיר את ההתרגשות והלחץ, אבל משדר ביטחון.
המשקל הכבד של הקשת הוא גם אתגר?
"נכון, אבל אני מצליח עכשיו להניף אותה ולהחזיק בזכות הפיזיותרפיה. אנחנו עובדים על תנועות נכונות, איך להרים דברים ולחיות עם הסיטואציה החדשה בלי שהיא תיפגע בנו. המתיחה של הקשת יכולה להגיע ל־20 ק"ג ויותר. זה דומה למה שלמדתי בחדר הכושר, איך להרים משקולות במשקל כבד. יש תרגילים שאי אפשר לעשות, אבל יש אלטרנטיבות".
סקווטים אפשר לעשות עם פרוטזה?
"לי ברוך השם יש ברך, אז זה יותר אפשרי. יש משמעות גדולה לאזור הקטיעה, בדברים האלה. בשיקום עבד איתי מאמן כושר על זה, וגם לאיגוד יש מאמן כושר משלהם".
אנשים במכון כושר, ברחוב, שואלים אותך על הפרוטזה?
"בעיקר מתעניינים. יש כאלה שמרגישים לא בנוח ונמנעים. כל מה שקרה מהשבעה באוקטובר ואילך הוא עדיין נושא רגיש, ויש המון שאלות לאנשים סביב הנושא. אני בסדר עם זה שניגשים ושואלים. אנשים מנסים להיות נחמדים, מציעים עזרה עם השקיות בקניות. מצד אחד, זה מחמם את הלב. מצד שני, באיזשהו שלב נמאס שמסתכלים עליי כמסכן".
כשאתה פוגש מישהו עם פרוטזה, מיד מחליפים דיבור?
"כן, זה כמו איזה נעל יש לך, רק הדגם של הפרוטזה. כל אחד מתחיל לספר את הסיפור שלו בקצרה, אם זה זורם לשני הצדדים. זה לא שגרתי - אבל זה חלק מעם ישראל. אין מישהו שלא מכיר חלל שנפל במלחמה או נפצע".
יש תחושות בגוף בתקופת ציון טבח שבעה באוקטובר?
"לא ממש. אני לא אוהב להישאר שם. זה יום שאני מקדיש לחשיבה על הנופלים. גם הם היו רוצים שנמשיך לחיות. היום הזה ייחקק בהיסטוריה, הוא בין הטרגדיות הגדולות לעם ישראל והיא ממשיכה עד היום".
