בשנים האחרונות, ובמיוחד בקיץ האחרון, שוק ההעברות של היורוליג הפך לזירת סחר בסכומים אסטרונומיים שהקפיצו את שווי השחקנים לממדים לא פרופורציונליים. אבל מה שקרה לקראת עונת 2026/27 כבר אינו עוד עליית מדרגה טבעית – זהו סכר שנפרץ. ממוצע שכר השחקנים זינק בתוך חמש שנים בכ-50% והגיע לשיא של כ-14.5 מיליון יורו לקבוצה (!), בזמן שמועדונים כמו פנאתינייקוס חצו הקיץ את רף 26 מיליון האירו רק עבור משכורות סגל השחקנים, ועוד 4 מיליון אירו בשנה עבור ז'ליקו אוברדוביץ', המאמן המעוטר מכולם. אבל האם הסכומים הללו הם ערובה להצלחה?
על פני השטח, מדובר בחגיגה כלכלית בסגנון "בעל הבית השתגע". אבל מאחורי מספרי הענק וחשבונות הבנק התפוחים, עונת הכדורסל האחרונה סיפקה תזכורת מהדהדת לאמת הישנה: שטרות כסף לבדם לא קונים הצלחה. תשאלו את פנאתינייקוס והפועל תל אביב, שקנו מכל הבא ליד, אבל לא השכילו להגיע לארבע האחרונות.
למה השכר קפץ דווקא עכשיו? תחילה יש להזכיר משקיעים אימפולסיביים חסרי מעצורים: כניסתן של שחקניות חדשות עם גב כלכלי בלתי נדלה, כמו הפועל תל אביב - שיודעת שהיא חייבת להגיע לפלייאוף ולעמוד ביעדים כדי להבטיח את מעמדה וכן פרויקט ההתרחבות בדובאי שלא בוחל ברשימת המחאות, טרפו את הקלפים והכריחו את כולם ליישר קו. לצדן, מועדוני ענק כמו פנאתינייקוס שפכו הון כדי להשתלט מחדש על הפסגה, בעקבות הכישלון בעונה הקודמת והעובדה שהיריבה המרה אולימפיאקוס זכתה בתואר אצלה בבית.
במקביל, השוק עבר טלטלה מבנית עמוקה. הכסף הגדול שמסתובב כיום במכללות בארה"ב משאיר שם שחקנים צעירים רבים שבעבר היו נוהרים מוקדם לאירופה, ובמקביל מושך אליו גם כישרונות אירופאים צעירים דוגמת עומר מאייר. כתוצאה מכך, היצע הכישרונות הצעירים בשוק צומצם דרסטית, ואילץ את קבוצות היורוליג לנהל קרב בלימה יקר על אותו מאגר מצומצם של שחקנים מנוסים ויקרים, שכעת עולים יותר.
בד בבד ישנו גורם נוסף שמרחש בשנים האחרונות, השחקנים הבכירים ביבשת הבינו ששווה להם להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות, שחקנים דוגמת ואסיליה מיציץ', גרשון יאבוסלה, סשה וזנקוב, יונאס ולנצ'יונאס ונייג'ל הייז-דייויס, בחרו לעזוב את הליגה האמריקאית, אך דרשו (וקיבלו) חוזי ענק שהפכו כל החתמה לקרב התשה כלכלי מופקע.
התחרותיות הגוברת והכנסות היורוליג
למערבולת הזו מצטרפים שני מנועים מרכזיים: הראשון הוא הרחבת הליגה ל-20 קבוצות שיוצרת מפלצת של 38 משחקי עונה סדירה, שבועות כפולים, פלייאין ופלייאוף (מעל 40 משחקים לקבוצה בצמרת). עומס פיזי אדיר זה מחייב סגלים רחבים ויקרים בהרבה.
אבל כאן טמון המלכוד הבסיסי: הצורך המובהק בסגלים רחבים כדי לשרוד את המרתון הוא פעמים רבות אליה וקוץ בה. ניהול של 12 או 15 שחקנים בכירים בעלי אגו מנופח שנובע משכר עתק דורש הרבה יותר מאשר צ'ק פתוח; הוא דורש מערכת ניהולית יציבה ועבודת אימון ברמה הגבוהה ביותר. כשכל כוכב דורש את הדקות והכדורים שלו, חדר ההלבשה עלול להפוך לשדה קרב, ודווקא העומק הנוצץ הופך לבומרנג שמתפוצץ למאמן בפנים על הפרקט.
המנוע השני הוא העלייה המתמדת והאגרסיבית בהכנסות היורוליג מזכויות שידור בינלאומיות, חוזי חסות ומכירת כרטיסים. פתאום, קופת המועדונים מתמלאת בסכומים שלא נראו כמותם. אלא שבמקום לייצר יציבות, הקבוצות ממהרות לרוץ ולשרוף כל יורו שנכנס חזרה אל תוך מעגל החימוש של השחקנים. בנוסף, היורוליג היא הליגה התחרותית ביבשת: מאז שעברה למתכונה החדשה, רק שלוש קבוצות הצליחו להשלים זכייה רצופה ("בק-טו-בק") – מכבי תל אביב (2004-2005), אולימפיאקוס (2012-2013) ואנאדולו אפס (2020-2021). תחרותיות אכזרית זו משכנעת כל מועדון ש"התואר הבא מעבר לפינה", ולכן שווה להמר על הכל.
באופן אירוני, אפילו ההכרזה של היורוליג על תוכנית האיזון הכלכלי ('פייר-פליי') ורגולציית מס המותרות שייכנסו לתוקפן ב-2028 שמטרתן להוביל לשוויוניות וניהול כלכלי נכון, השיגה את ההפך המוחלט בטווח הקצר. קבוצות מיהרו להעמיס התחייבויות ענק דמיוניות כל עוד תקופת המעבר עדיין מאפשרת זאת מבלי לשלם את הקנסות העתידיים. אבל כאן בדיוק נשבר המיתוס. פנאתינייקוס והפועל תל אביב הוכיחו אשתקד, שוב, שאין קורלציה ישירה בין פנקס צ'קים פתוח להנפת תארים, ונתקלו במשוכות מקצועיות ובכימיה קבוצתית ששום צ'ק לא יכול לקנות.
הבעיה האמיתית היא שאף אחד לא עוצר לרגע: אפילו אלופת המפעל אולימפיאקוס, על אף שקטפה את התואר בסטייל, המשיכה להזרים הון משמעותי ולהגדיל תקציבים כדי לשמור על הפסגה. במקביל, גם קבוצות עם תקציבים מוגבלים יותר כמו מכבי תל אביב נאלצות למתוח את הגבולות שלהן עד קצה היכולת כדי לא לטבוע בתוך משחק החימוש הזה. מנגד, מי שלא יכלו לעמוד בקצב היו מועדונים כמו מונאקו, שפשטה את הרגל ואיבדה את מקומה בליגה, או וילרבאן שנאלצה למכור את רוב כוכביה רק כדי לשרוד – החלום ושברו.
אולימפיאקוס זוכה ביורוליג
(צילום: REUTERS/Stelios Misinas)
בסופו של דבר, היורוליג מלמדת אותנו שיעור אלמנטרי: כסף יכול להביא את הכישרונות הנוצצים ביותר ולמלא את הקיץ בכותרות מפוצצות. אבל כשמגיע מאי ויוני, מי שלוקח את התארים זו הקבוצה שמחוברת באמת – זו שיש לה לב, אופי, ועומק מנטלי ולא רק עומק בספסל, עומק ששום צ'ק פתוח לא מסוגל לרכוש בחנות החוזים. השאלה הגדולה היא האם מרוץ החימוש הנוכחי יוליד סוף סוף שושלות כלכליות בלתי מנוצחות, או שמא היורוליג תמשיך להוכיח שעל הפרקט אי אפשר לרמות את המשחק. כך או אחרת, הטירוף רק התחיל, ואנחנו נשב על הספה ונשתדל ליהנות.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
