יש שטוענים שכדורגל (או ספורט) הוא המראה של החברה שבה ובמסגרתה הוא משוחק. זה כמעט נכון. כדורגל הוא לא מראה, אלא חלק מהתרבות, הפוליטיקה והכלכלה של המקום שבו הוא משוחק.
קחו למשל את סוריה. המטוס של בשאר אסד עוד לא הספיק לעשות הטעיות אוויר בדרכו להימלט למוסקבה, וכבר העלתה התאחדות הכדורגל של סוריה פוסט בפייסבוק. הפוסט הודיע כי מעכשיו הנבחרת שידועה בכינוי "הנשרים האדומים" לא תלבש יותר את התלבושת האדומה־לבנה, אלא תעבור לצבע הירוק. צילום עכשווי, של הנבחרת במדים ירוקים, ליווה את הפוסט. הראיסים של ההתאחדות גם נתנו סיבה לשינוי: "זהו שינוי היסטורי בתולדות הספורט הסורי. אנחנו מתרחקים מהנפוטיזם, השחיתות והעדפת המקורבים".
המדים החדשים
כל השערה פתוחה היום לגבי ההתנהגות וההתפתחויות והקואליציות של מתנגדי אסד שכבשו את דמשק. אבל אפשר לכתוב דברים דומים גם על הכדורגל הסורי: אי־אפשר לדעת עליו כלום. שניהם יכולים להיות פורצי דרך ביישום הדמוקרטיה במדינה, בשילוב נשים, שיתוף מיעוטים ואפילו יחסי ידידות עם מדינה שכנה.
נבחרת במחלוקת
צריך לזכור: בימי האביב הערבי, אוהדי ספורט (ובעיקר האולטראס של הכדורגל, הספורט הפופולרי בעולם, במרחב ובסוריה) היו מהפעילים הבולטים ביותר בהפגנות במצרים, טוניסיה, סוריה ואלג'יריה נגד המשטרים שם. מתנגדי המשטר הסורי תמיד דוכאו ביד קשה וברברית בידי המשטר, אבל ב־2012, כשהנבחרת המקומית אירחה את יפן (המשחק שוחק בקטאר בגלל מלחמת האזרחים), התחלקו האוהדים הסורים לשניים. תומכי המשטר עודדו את סוריה, מתנגדי המשטר – את יפן. סוריה אומנם הפסידה 2:1, אבל חלק מניצני המרד נגד אסד נשתלו כבר אז.
קחו למשל את קבוצת הכדורגל תישרין מעיר הנמל לטקיה. לאחר שזכתה בשתי אליפויות עד 2019/20, זכה המועדון בשלוש אליפויות רצופות בשיאה של מלחמת האזרחים במדינה. יכול להיות שיש כאן צירוף מקרים וקארמה שהביאה למועדון את ההישג הזה, אבל אי־אפשר להתעלם מהעובדה שרוב אוהדי הקבוצה הם עלאווים, אותו מיעוט שעליו נמנה הנשיא אסד. נשיא הכבוד של הקבוצה היה פאווז אל אסד, דודו של הרודן שנהג להיכנס לאצטדיון לפני כל משחק במכונית פתוחה כשהוא מלווה בחיילים חמושים.
3 צפייה בגלריה
סוריה נגד יפן ב-2011. האוהדים התחלקו בין תומכי אסד למתגנדים
(צילום: Koki Nagahama/Getty Images)
שוב, עוד לפני שהעולם עיכל את מה שקרה בסוריה, תישרין כבר העלתה תמונות חדשות לחשבונות החברתיים של המועדון. במקום תמונות של השלטון הישן, הועלו תמונות של גביעי האליפות של המועדון, כשמאחוריהם תמונות של שני שחקני עבר של הקבוצה, לבושים באפוד. שני השחקנים עזבו את המועדון כבר מזמן כדי להילחם במשטר אסד. במשך שנים, כדורגל, כמו בכל דיקטטורה, היה מכשיר בידי המשטר. כעת, לפחות ככה נדמה, הוא משתחרר מהכבלים הללו. מי שמשוטט בפורומים של אוהדי כדורגל סורי יכול לחוש את החופש, ההנאה, ובעיקר את האופטימיות שמנשבת בהם.
החלוץ שלפני המחנה
החלוץ עומר אל סומאח, אחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל והנבחרת הסורית, הושעה ב־2012 לאחר שבתום המשחק נגד עיראק הוריד את החולצה האדומה של הנבחרת ולבש במקומה חולצה לבנה של המורדים. לאחר חמש שנים, כשהנבחרת הייתה זקוקה לשירותיו כדי לנסות להעפיל למונדיאל ברוסיה, אל סומאח נקרא שוב לשרת את המדינה וניצל זאת גם כדי לכבוש שערים מכריעים אבל גם לשחרר מהכלא חברים לקבוצה לשעבר. מיד לאחר נפילת המשטר, כתב אל סומאח שמשחק כעת בליגה הקטארית: "ברכות לעם הסורי ותנחומים מכל הלב לכל מי שנפל על ידי המשטר הסורי. תחי סוריה!"
3 צפייה בגלריה
האם הנבחרת החדשה תורכב על פי זהות פוליטית? מורדים חוגגים את נפילת משטר אסד
(צילום: Aris MESSINIS / AFP)
בין הנופלים שאליהם התייחס אל סומאח היו כ־40 שחקנים מקצוענים מהליגות הסוריות, שנהרגו במהלך מלחמת האזרחים. אחד מהם הוא ג'יהאד קאסב שהיה חשוד בהכנת מכוניות נפץ. קאסב כפר בכל ההאשמות כלפיו, ומת מעינויים ב־2016 בכלא הצבאי הידוע לשמצה "סעידנאיה".
בשאר אסד איפשר לליגות לפעול. זה נתן לאזרחים סוג של נורמליות. שוערים נעלמו למרתפי חקירות וחזרו, שחקנים מצאו עצמם פליטים בטורקיה ומדינות אחרות, אחרים הפכו לכלי שימושי בידי מכונת התעמולה של המשטר. בעוד בערים מוגנות יחסית כמו דמשק ולטקיה שיחקו כדורגל כאילו כלום, הרי שבערים כמו חומס וחלב, האצטדיונים המקומיים שימשו כבתי כלא, מתקני עינויים, מרכזים לפליטים ואפילו כאתרים לשיגור טילים.
בדיוק כמו בפקידות השלטונית, גם הספורט והכדורגל בסוריה יעברו שינויים מהותיים. יש תחושה של אופטימיות באוויר ובפורומים של האוהדים. אולי חלק מהכוכבים יחזרו, אולי הנבחרת לא תורכב משחקנים שנמצאים בה רק לפי שיקולים פוליטיים. הלוגו של ההתאחדות שונה, ואולי הנבחרת תחזור לארח בסוריה לראשונה מאז 2010.
האוהדים לא ישכחו את השוער הלאומי איברהים אלמה, שב־2018, במהלך מחנה אימונים באוסטריה, דרש לגרש מהאצטדיון אוהד שנופף בדגל המורדים (וששתי קבוצות בסעודיה סירבו להחתים אותו לאחר שהגיע אליהן עם נציגים מהמשטר הסורי), ואת שאר השחקנים ששיתפו פעולה עם המשטר הרצחני. אולי כדאי גם שיזכרו את מי ששיתף פעולה בשתיקה: נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו שלא הצליח להשעות את הנבחרת של הדיקטטור הרצחני לאורך כל מלחמת האזרחים.
פורסם לראשונה: 01:30, 18.12.24
