מחר בבוקר, כשאלפי ילדים בישראל ימזגו חלב לקערה, הם יפגשו שוב את אותם פרצופים על קופסת הקורנפלקס: אלופים אולימפיים, כוכבי כדורגל, שחקני כדורסל וגם ספורטאים פראלימפיים שהפכו בשנים האחרונות לגיבורים לאומיים. הם שם כי החברה הישראלית למדה לראות בהם מודל של השראה, נחישות ומצוינות.
זו עדות להתקדמות אמיתית בתפיסה החברתית. הספורטאים הפראלימפיים שברו תקרת זכוכית היסטורית. הם הוכיחו שאין גוף שלא יכול להתחרות ולהצטיין, והציבור הישראלי אימץ אותם אל לבו, ובצדק. אבל אותה התקדמות היא גם מראה לפער שעדיין קיים, כשחושבים על הספורטאים שלא תראו על הקופסה: ספורטאים עם מוגבלות קוגניטיבית. ההיעדר הזה, ממוצר שנמצא כמעט בכל בית בישראל, אינו עניין שיווקי בלבד. הוא משקף מציאות חברתית.
כאן מתחילה בעיה תפיסתית עמוקה יותר, שחורגת מגבולות הספורט. מוגבלות פיזית היא לרוב גלויה לעין. אנחנו רואים את הקושי, מבינים את גודל האתגר ומתרגשים מהניצחון עליו. לעומת זאת, מוגבלות קוגניטיבית, אוטיזם, תסמונת דאון וכד', היא פעמים רבות שקופה, ומפגישה אותנו עם תקשורת שונה, עם דפוסי חשיבה אחרים ועם אזורים שפחות מוכרים לנו. השוני הזה מעורר לעיתים אי נוחות, לא מתוך זדון אלא מתוך חוסר היכרות והבנה.
וכשאנחנו לא מבינים, אנחנו נוטים לרכך. במקום הערכה מקצועית לספורטאים עם מוגבלות קוגניטיבית, אנחנו מגיבים ב"איזה חמודים", ואומרים כל הכבוד בטון מתנשא. זו אינה רשעות, אלא הרגל חברתי. אבל ההרגל הזה מצמצם את הספורטאים הללו לתפקיד של השראה רגשית בלבד, במקום לראות בהם את מה שהם באמת: ספורטאים. בדיוק כמו כל ספורטאי אחר, הם מתאמנים כדי לנצח, ונמדדים באותם פרמטרים של מקצוענות ספורטיבית.
ההבדל אינו באיכות המחויבות, אלא באופן שבו החברה מתייחסת להתאמות הנדרשות. בספורט הפראלימפי, להב ריצה, כיסא ייעודי או קטגוריות סיווג נתפסים ככלים המאפשרים תחרות הוגנת. איש אינו רואה בהם קיצור דרך, אלא תנאי לשוויון. כאשר מדובר בהתאמות קוגניטיביות, כמו חלוקה לרמות, קצב משחק מותאם או הנגשת מידע, הן נתפסות לעיתים כריכוך של הדרישות ולא כחלק ממבנה תחרותי לגיטימי. זהו פער תפיסתי. ההתאמה אינה מפחיתה מערך ההישג, היא מאפשרת אותו. שוויון תפיסתי אמיתי מחייב אותנו להפסיק להבחין בין סוגי התאמות. אם התאמה פיזית מאפשרת תחרות, גם התאמה קוגניטיבית עושה זאת. בשני המקרים מדובר ביצירת תנאים הוגנים שבהם ההישג הוא אמיתי ומקצועי.
הניצחון של הספורטאים עם מוגבלות קוגניטיבית הוא משולש - על המגרש, מול היריב; מול המגבלה הקוגניטיבית; ומול הסטיגמה החברתית. כל הצלחה כאן אינה הפחתת דרישות אלא הוכחה למקצוענות מלאה, המעניקה השראה אמיתית לכל מי שצופה.
בספיישל אולימפיקס ישראל הבנו שהשינוי הזה לא יקרה רק דרך מדליות. הוא יקרה דרך היכרות יומיומית, דרך אימונים משותפים ותחרות אמיתית על המגרש. מתוך תפיסה זו נולדו קבוצות ה־Unified, קבוצות שבהן מתאמנים ומשחקים יחד ספורטאים עם וללא מוגבלויות שכליות התפתחותיות ומתמודדי נפש. אלה אינן קבוצות סמליות. אלה קבוצות לכל דבר, עם אימונים קבועים, טורנירים, חוקים ברורים ושיתוף שווה ואמיתי.
המודל של ספיישל אולימפיקס מאפשר לכל אחד להיות ספורטאי, והוא לא רק מודל של ספורט עממי אלא גם מנוף לשינוי חברתי. מעבר לכך, מודל ה-Unified הוא המודל האולטימטיבי לקבוצה מנצחת: שחקן ללא מוגבלות שלומד לשחק לצד שחקן עם מוגבלות הופך לספורטאי מגוון יותר, הקבוצה חזקה יותר, והחברה לומדת להכיר ביכולות השונות ולחזק תפיסה של חברה משולבת.
השבוע נפתחה עונה של ליגת שווים בכדורסל, ולראשונה המותג העולמי אדידס נותן החסות הראשית לליגה, בה מתחרות שבע קבוצות מרחבי הארץ. בכל קבוצה משתתפים כחמישה עשר שחקנים, ספורטאים עם מוגבלויות לצד שחקנים ואוהדים ללא מוגבלויות. הם מתאמנים ומשחקים יחד באותה מסגרת תחרותית, כשהדגש הוא על שותפות אמיתית ושוויונית.
מה שקורה שם משנה מציאות. כששחקן ללא מוגבלות מוסר כדור לחברו עם מוגבלות והוא זה שקולע את הסל המכריע, התפיסה משתנה. כשהאוהדים צופים במשחק תחרותי, מחויב ומלא תשוקה, משהו בתודעה זז. זה כבר לא מרגש במובן המתנשא. זה פשוט ספורט, והצפייה בו מלמדת אותנו על הערך האמיתי של שותפות ומצוינות.
השינוי מתחיל במגרש, אך אינו נעצר בו. שחקנים שחווים שותפות אמיתית לוקחים אותה איתם לבית הספר, לאוניברסיטה ולמקום העבודה. הם גדלים להיות אזרחים שמכירים ביכולות ולא רק במגבלות. גם המשפחות שמגיעות לטורנירים נחשפות, פוגשות ומכירות. היכרות מייצרת הבנה, והבנה מייצרת קבלה.
המטרה שלנו פשוטה. שהילדה שתאכל קורנפלקס בבוקר תראה על הקופסה גם ספורטאי עם תסמונת דאון ותחשוב לעצמה לא "איזה אמיץ", אלא "איזה שחקן". שהורים של ילדים עם מוגבלויות שכליות-התפתחותיות ותקשורתיות יראו בספורט כמסלול למצוינות עבור הילדים שלהם ולא רק מסגרת טיפולית.
לפעמים שינוי גדול מתחיל בפרט קטן, כמו תמונה על קופסת קורנפלקס. הפרטים הללו מעצבים תודעה, ותודעה מעצבת חברה. הם מזכירים לנו שגם הישגים בלתי נראים יכולים להיות גדולים לא פחות מהישגים גלויים. החברה הישראלית כבר הוכיחה שיש לה את היכולת להשתנות. עכשיו הגיע הזמן להרחיב את המבט ולבחור לראות גם את מי שעדיין אינם על האריזה, ולהכיר בהם כספורטאים אמיתיים שמתחרים בכדי להתקדם, עם זכויות, הישגים והזדמנויות שוות משום שבלעדיהם התפיסה בחברה הישראלית לא שלמה.
*הכותבת היא מנכ"לית ארגון ספיישל אולימפיקס ישראל
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
