זו השנה השנייה שברשותי שני מנויים למשחקי הפועל ת"א, לליגה וליורוליג. לא נעים לי להגיע ליד אליהו, גם בגלל זיכרונות עבר, עוד מימי טרום אוסישקין. מאידך, לדרייב אין לא תמיד הצלחתי לרכוש מנוי או אפילו כרטיסים. הביקוש אכן עלה בהרבה על היצע המקומות, כך שבסך הכל אני חי די בשלום עם המעבר, מה גם שאני מקווה שבעתיד אכן יהיה לקבוצה אולם ראוי משלה.
מיעוט הדקות של הישראלים ביורוליג מבאס, אך גם עם זה אני מוכן איכשהו לחיות. כעסם של האולטראס מובן לי, ובמידת מה גם מוצדק בעיניי, משום שעופר ינאי לא עמד בהסכמות שהושגו עימו ומתנהל לעיתים כמו פיל בחנות חרסינה. עם זאת, החרמת משחקי הקבוצה היא צעד ילדותי ולא חכם. אתם אינכם העיקר. המועדון והקבוצה, גם תחת ינאי, חשובים מכם.
אבל כחובב כדורסל, צורת המשחק של הפועל ת"א לא מלהיבה בלשון המעטה. ההפסד במינכן לבאיירן היה חוויה רעה במיוחד, אך גם בניצחונות אינני מבסוט מהיכולת. מוזר לכתוב זאת, אבל להפועל של השנה יש רכז אמיתי אחד בלבד. קוראים לו ים מדר, והוא אינו בכושרו הטוב. מיציץ’ וג’ונס אינם רכזים. הם עסוקים בעיקר בחיפוש הסל בכוחות עצמם. שניהם מכדררים עצמם לדעת במשך 20 שניות, ואז חודרים, אולי מוסרים לגבוה, אולי זורקים, אולי שלשה, או לכל היותר מוסרים בלית ברירה כשכמעט אזל הזמן. מעבר לפיק אנד רול בסיסי, הפעלת תרגילי התקפה היא בגדר מושג תאורטי. היחיד שמנסה איכשהו לחפש ולהפעיל את האחרים הוא בראיינט, וגם הוא, כידוע, לא רכז.
להפועל יש שחקנים איכותיים מאוד כמעט בכל עמדה. אבל מעבר לריווח, להבנת משחק בסיסית של חלק מהשחקנים ולשיתופי פעולה מקריים וספונטניים, אין כמעט כלום. כאשר פוגשים קבוצה נחותה בכישרון אך מאומנת יותר, קבוצתית יותר, כזו שגם שומרת באגרסיביות, נתקלים בקשיים אמיתיים.
בתחילת העונה הדברים הלכו טוב יותר, הן ביורוליג והן בליגה, משום שגם ליריבות נדרש זמן להתגבש ולפעול כקבוצות. היום הקבוצות כבר התגבשו, והעסק הפך להרבה יותר קשה. אפילו קבוצה נחותת כישרון בשלוש דרגות כמו אליצור נתניה כמעט ניצחה, ולא במקרה.
להפועל יש את בלייקני, קילר התקפי אמיתי, המסוגל לקלוע גם על שמירה. אבל מול הגנה הדוקה אפילו הוא זקוק לסיוע, לתרגיל, לחסימה, למשהו. הוא לא מקבל דבר מכל אלה, משום שמיציץ’ וג’ונס עסוקים בלכדרר ולנסות לחדור בעצמם, והמאמן נראה כמי שאינו עושה דבר בנידון.
הסיפור הזה של “בואו נרווח וניתן לכישרון לדבר” לא עובד מעבר לנקודה מסוימת. האחריות לתפיסה הזו מונחת בראש ובראשונה לפתחו של המאמן. כאוהד, כואב לי לראות אוסף כל כך מוכשר של שחקנים נע על המגרש כעדר ללא רועה. גם כשהם מנצחים, בזכות יכולות אישיות בלבד, מלווה אותי תחושת החמצה. חבל שצבר השחקנים היקר והמרשים הזה לא יתקרב אפילו למיצוי. חבל שלא ניקח אליפות. פשוט חבל.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
