נתחיל במספרים: לפי תחקיר של רשת הטלוויזיה הציבורית בגרמניה, שנמשך שש שנים, הקיף יותר מ־50 מדינות והתגבש לסדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים, לפחות עשרה מיליון ילדים ובני נוער המשתתפים במסגרות ספורט תחרותי ברחבי העולם משתמשים בחומרים אסורים לשיפור ביצועים. מדובר באומדן המבוסס על מחקרים, אבל גם כך קשה לתפוס את ממדי התופעה.
חלק מהסיפורים כבר מוכרים, כמו זה של קמילה ואלייבה, המחליקה האמנותית הרוסייה שבמהלך אולימפיאדת החורף ב־2022 נחשפה בדיקת הסמים החיובית שלה, שנערכה כשהייתה רק בת 15. או הטרגדיה של משפחת רומשאס הליטאית, שבנה לינאס, רוכב אופניים מבטיח, מת בגיל 21 מהתקף לב, על רקע חשדות לשימוש בחומרים אסורים. ידענו שהתופעה קיימת, אבל הסדרה חושפת עד כמה היא נפוצה. בעיקר, היא מציגה את ההשלכות ההרסניות, ולעיתים הקטלניות.
קמילה ואלייבה
קמילה ואלייבה
קמילה ואלייבה
(צילום: David J. Phillip/AP Photo)

מאחורי החלום

קחו לדוגמה את ליגת ה־MLB בארה"ב. כעשרה אחוזים משחקניה מגיעים מהרפובליקה הדומיניקנית. עבור ילדים רבים במדינה, בייסבול הוא הדרך להיחלץ מהעוני, לחיות חיי פאר, לנהוג במכוניות מהירות ולדאוג לעתידם הכלכלי של ההורים. גם הם רוצים להגשים את החלום הזה באמצעות ילדיהם. מבחינת רבים מהם, ילד שמתאמן בקבוצת בייסבול הוא ילד שלא מסתובב ברחובות, רחוק מעולם הפשע ומהסמים. אבל לפי התחקיר, ילדים רבים במדינה בכלל לא צריכים להגיע לרחוב כדי לקבל סמים. הם מקבלים זריקות במועדון הבייסבול, ובהן הסטרואיד האנאבולי וינסטרול, שאמור לחזק את הזרוע שלהם, אולי האיבר החשוב ביותר בענף.
"המאמנים שלנו היו מגדירים את וינסטרול כבונוס", מעיד נער בשם ג'ואל. "רק מי שהיה באמת טוב ועם פוטנציאל היה מקבל את הזריקות הללו". המאמנים סיפרו לו ולחבריו לקבוצה שהקוקטיילים שהוזרקו לגופם היו בסך הכל ויטמינים. אחד הנערים סבל מפגיעה כה קשה בזרימת הדם עד שרופאים נאלצו לקטוע את רגלו, והוריו מכרו את ביתם כדי לממן את הטיפולים. אחרים איבדו כליות, והיו גם מי ששילמו בחייהם. הפוליטיקאים והרשויות העדיפו לקבור את הסיפורים כדי לא להכתים את הספורט הלאומי.
מדובר בתעשייה צינית ומדהימה בהיקפה. לפי העדויות, זו הגרסה הלטינית למנגנון הרמאות של מזרח גרמניה. מאמנים ורופאים היו מלעיטים ילדים בחומרים ממריצים, ואז, רגע לפני מבחני הקבלה לאחת האקדמיות של הקבוצות האמריקאיות ברפובליקה הדומיניקנית, מכניסים אותם לחדר גדול ומעניקים להם עירויים שנועדו, לכאורה, להעלים את סימני השימוש. למאמנים היה אינטרס כלכלי ברור: נערים בעלי זרועות חזקות הגדילו את סיכוייהם להתקבל לאקדמיות, אבל רק בתנאי שיעברו את בדיקות הסמים. על כל כישרון שהתקבל הם היו גוזרים קופון.

המורשת האפלה

הנס־גאורג אשנבך, היום בן 75, מופיע גם הוא בתחקיר. מדובר באחד הספורטאים הבולטים שייצגו את מזרח גרמניה בקפיצות סקי. הוא זכה בזהב אולימפי ובאליפויות עולם, למד רפואה ושימש כרופא הנבחרת. ב־1988 ערק למערב גרמניה וחשף את מערך הסימום המפלגתי, שבמסגרתו ניתנו חומרים אסורים גם לקטינים ללא ידיעת הוריהם. אשנבך חושף בסדרה פגיעה החורגת מהנזקים לאיברים הפנימיים ולעצמות: במוח ובנפש. הוא מדבר על שימוש בסטרואידים שיצר "חמדנות חסרת רסן, כולל סקסואליות, בין האתלטים". רבים מהספורטאים שנפגעו היו קטינים, ומאמנים מבוגרים ניצלו את מצבם. התחקיר מגלה שלא הרבה השתנה מאז.
התמונה במערב אמנם פחות קשה מזו שבמדינות המתפתחות, אבל גם כאן נחשפים הורים שאפתניים שלוחצים על מאמני ילדיהם לתת להם חומרים אסורים, או כאלה שרומזים לספורטאים קטינים שאם הם רוצים להגיע לרמת המצטיינים, עליהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים.

אלימות קשה

התחקיר חושף ברוטליות בוטה וממוסדת. אלימות פסיכולוגית, פיזית ולעיתים גם מינית. מדובר במבוגרים חסרי גבולות, מאמנים והורים, שילדים מפקידים בידיהם את ביטחונם, והם מנצלים את האמון התמים הזה כדי לסחוט מהם הישגים ספורטיביים.
לרשויות הספורט חסרים כלים ותקציבים כדי להילחם בתופעה. ולציבור? לו בטח לא אכפת. אוהדים, והחברה בכלל, מתפעלים הרבה יותר מילדים שמוזמנים בגיל צעיר לנבחרת הלאומית או מנערים שזוכים בטורניר טניס יוקרתי. הצד האפל של השתלבות קטינים במסגרות כל כך מלחיצות מעניין אותם הרבה פחות.
לפי האומדן, לפחות עשרה מיליון קטינים משתמשים בחומרים אסורים לשיפור ביצועים. מתוכם, רק קצת יותר ממאה נתפסים מדי שנה בממוצע בבדיקות סמים. זה מלמד על חוסר אכיפה, אבל גם על אדישות. את הדוגמה הבולטת ביותר לאוזלת היד ולחוסר העניין בנושא אפשר למצוא דווקא ברשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית ששידרה את התחקיר. במשך שנים היא מימנה שני מערכי סיקור: האחד עסק בספורט, והשני בשימוש בחומרים אסורים בענף. צוות התחקירים של המערך השני הוא שהפיק את הסדרה הנוכחית. לאחרונה עלה עתיד שיתוף הפעולה עמו לדיון אצל ראשי הרשת, על רקע קיצוצים תקציביים. מתברר שגם עבודה עיתונאית מהסוג הזה אינה חסינה.

העיקר הניצחון

העדויות של הילדים, או של מי שהיו ילדים כשקיבלו סמים בהוראת המדינה, אולי נוגעות ללב ואולי הם אפילו יזכו בפרסים, אבל האמת היא שכמעט לאף אחד לא אכפת. חשיפת השימוש בחומרים אסורים בקרב מיליוני קטינים, בעידוד ההורים והמאמנים, היא לא בדיוק סיפור שמוכר. אין לזה רייטינג. אלופה בת 14 זה סיפור. ולעזאזל מה עבר עליה בדרך לשם.