עבור האדם הסביר "160 קמ"ש" היא מהירות שאסור להגיע אליה. אבל עבור ירום אשד בן ה-18, אלוף ישראל בקארטינג ובמרוצי מכוניות (קטגוריית 206), זה האזור הטבעי. "אנחנו מגיעים למהירות הזאת בזמן כל כך קצר, שאנחנו אפילו לא סופרים אותו", הוא מספר. אבל המסלול של אשד אל הפודיום לא היה צפוי, ולמען האמת - הוא התחיל הכי רחוק שאפשר ממסלולי המרוצים של אירופה. כמה רחוק? עד סבתא.
"זה התחיל בכלל בזכות סבתא", הוא אומר בחיוך. הסיטואציה באמת נשמעת כמעט קומית: שבת בבוקר, אטרקציה משפחתית להעברת הזמן. סבתא, שרחוקה שנות אור מספורט מוטורי, לקחה את הנכד, אז בן 14, למסלול קארטינג. "אני זוכר את זה כאילו היה אתמול. בהתחלה לא התלהבתי יותר מדי", הוא מודה. "אבל באותה שבת התאמנו שם נהגים מקצועיים. משהו ברעש, בריכוז שלהם, תפס אותי. עוד באותו היום החלפתי טלפונים עם המאמן".
אשד בריאיון באולפן ynet
(צילום: ליאור שרון)
מאז, סבתא לא מפסיקה להזכיר לו שבזכותה הוא בחר בעולם המרוצים. "היא הכי גאה בעולם", הוא צוחק. אבל מה שקרה באותו שבת בבוקר היה, לימים, הרבה יותר מסתם בילוי. "זו הייתה הרגשה שלא חוויתי לפני כן. אדרנלין טהור. בדיעבד, אני יכול לומר שבאותו רגע מצאתי את הבית שלי. את המקום שאני הכי אוהב בעולם".
בגיל 14, כשרוב חבריו רק החלו לחלום על שיעורי נהיגה, אשד, תושב יהוד, כבר התחרה. "בספורט הזה, גיל 14 זה אפילו מאוחר", הוא מסביר. "יש לי חברים שהתחילו לנהוג בגיל 7". ובכל זאת, הפער עבור אשד נסגר במהירות. בבית הספר החברים קינאו, זרקו עקיצות "אנחנו נוהגים יותר טוב ממך", עד שהוא היה מזמין אותם למסלול: "בואו נראה". הם, כמובן, לא באו.
הדיסוננס בין הנהג המקצועי לנער המתבגר הגיע לשיא כשהוציא רישיון נהיגה בגיל 16. "לא סיפרתי למורה הנהיגה שלי כלום עד אמצע התהליך", הוא נזכר. "אבל כשאמרתי לו שאני נהג מרוצים, הוא היה בשוק - אבל פתאום הכל התחבר לו. עשיתי את המינימום האפשרי של שיעורים. זה היה מוזר - נהגתי על רכב ידני במסלול תחרותי הרבה לפני שנהגתי על רכב ידני בכביש של יהוד".
הגנים הספורטיביים עברו בירושה, וכך גם הגובה. ירום מתנשא לגובה של 1.95, כמעט זהה לסבא (1.96). "עד כיתה ב' הייתי בחוג כדורסל, כולם ציפו שאהיה כדורסלן", הוא צוחק, "אבל זה מיצה את עצמו מהר, זה לא עניין אותי"
כשנדבקים בחיידק
המעבר מהקארטינג הקטן והפתוח למכוניות תחרותיות היה קפיצת המדרגה האמיתית. פתאום יש שילדה, יושבים בצד שמאל ולא במרכז, ויש הילוכים. "בהתחלה זה היה קשה, לא הסתדרתי עם הכלי", הוא מודה בכנות. "אבל אחרי שני אימונים פרצתי את תקרת הזכוכית. התחלתי לקבוע זמני הקפה של נהגים ותיקים ומנוסים. שם הבנתי שיש לי את זה".
אשד מגדיר את המרוצים כ"חיידק". ומרגע שנדבקים, זהו. נגמר הסיפור. שגרת יומו סובבת סביב המטרה האחת והיחידה. בחדר השינה שלו ביהוד עומד סימולטור נהיגה מקצועי וגדול, עליו הוא מבלה שעות אינסופיות. "ההורים דופקים על הדלת ורואים אותי נוהג, זה מה שקורה כל היום", הוא מתאר. בסימולטור הוא לומד בעל פה מסלולים בפורטוגל או איטליה, עוד לפני שכף רגלו דורכת שם במציאות. וכן, המחיר החברתי קיים. "ויתרתי על הרבה בדרך. כשהייתי בבית הספר החסרתי המון שעות, לא יצאתי למסיבות, וגם זוגיות זה משהו שכרגע שמתי בצד. זה מצריך זמן שאין לי, כרגע אני משקיע את כל חיי במרוצים".
וההשקעה משתלמת, בינתיים. העונה האחרונה באליפות ישראל הייתה, כהגדרתו, "מושלמת". אחרי עונה קודמת רוויית תקלות ואכזבות (רק מקום רביעי), אשד הגיע נחוש. "אמרתי לעצמי – השנה אני בא ומנצח את כולם". והוא הבטיח, וקיים. אחרי חמישה סבבים מתוך שישה אשד כבר ידע שהוא האלוף: "פשוט לא היו למתחרים מספיק נקודות בשביל לעקוף אותי".
אבל מעבר לטכניקה ולמהירות, ירום לוקח איתו למסלול דבר נוסף. הוא הנכד של עופר אשד ז"ל, אגדת כדורסל ישראלי. ירום לא זכה להכיר אותו, אבל הקשר ביניהם חי ובועט בכל זינוק. "הוא תמיד איתי. אני לובש את המספר 15. סבא היה מספר 5, ואני רציתי לעשות מעין "היוולדות מחדש", אז הוספתי את הספרה 1. לפני כל מרוץ אני מדבר אליו, עם עצמי. אני מרגיש ויודע שהוא מסתכל עליי מלמעלה". הגנים הספורטיביים עברו בירושה, וכך גם הגובה. ירום מתנשא לגובה של 1.95, כמעט זהה לסבא (1.96). "עד כיתה ב' הייתי בחוג כדורסל, כולם ציפו שאהיה כדורסלן", הוא צוחק, "אבל זה מיצה את עצמו מהר, זה לא עניין אותי".
"לפני מרוץ אני שם אוזניות עם פלייליסט של שירים רגועים, כדי לא להיכנס לסטרס. אני עולה למסלול 'נקי'. ביום של מרוץ אין לי תאבון בכלל, אבל איך שאני יורד מהפודיום – אני יכול לטרוף המבורגר 400 גרם עם החברים"
"הפחד מתאונה קיים"
המשפחה, באופן לא מפתיע, חלק בלתי נפרד מהצוות. "אמא מפחדת כל פעם שאני נכנס לאוטו, אבל היא הבינה שאין עם מי לדבר". ההורים מלווים את ירום לכל תחרות, תומכים לוגיסטית ונפשית. הפחד של אמא לא מנותק מהמציאות. ספורט מוטורי הוא עסק מסוכן, וירום חווה זאת על בשרו. "זה קרה לא פעם ולא שלוש. כשאתה על הקצה ורוצה להיות הכי טוב – אתה מתרסק. היה לי מקרה שנכנסתי בקיר צמיגים ב-80 קמ"ש. הקארטינג, ששוקל 90 קילו, עף עליי. זה היה שוק טוטאלי. לא ידעתי איך להגיב, כולם קפצו עלי, הורידו לי את החליפה, ולמזלי יצאתי מזה בלי שריטה".
אז איך חוזרים להגה אחרי דבר כזה? "הפחד קיים", הוא מודה. "אבל אני מנסה להשתיק אותו. יש לי טקסים. לפני מרוץ אני שם אוזניות עם פלייליסט של שירים רגועים, כדי לא להיכנס לסטרס. אני עולה למסלול 'נקי'. ביום של מרוץ אין לי תאבון בכלל, אבל איך שאני יורד מהפודיום – אני יכול לטרוף המבורגר 400 גרם עם החברים".
כיום, עם תואר אלוף ישראל בכיס, ירום מביט החוצה, לאירופה. הוא כבר מתחרה במסגרת קבוצת "הולילנד רייסינג" במרוצי סיבולת בחו"ל – מרוצים מפרכים של 24 שעות בדובאי, פורטוגל ואיטליה – אבל המטרה האמיתית היא אחת: ליגת ה-GT3 האירופית. "זה לא חלום – זו מטרה", הוא מתעקש על המינוח. "אני רוצה לנהוג על אאודי R8 GT3". החסם העיקרי, כמו תמיד בספורט הזה, הוא כלכלי. "בלי כסף אי אפשר להתקדם, גם אם אתה הנהג הכי טוב בעולם", הוא מסביר. אז כרגע אשד הצעיר במרוץ אחר לגמרי – המרוץ אחרי הספונסרים. הוא פונה לחברות, אנשים פרטיים, מנסה לגייס את המימון שיאפשר לו לעלות לליגה של הגדולים. ובינתיים – ממשיך להתאמן. להתחרות "בכל דבר שיש לו ארבעה גלגלים ומנוע", ולהוות השראה לדור הצעיר. "אם אתה רוצה להיות טוב במשהו – אתה חייב להשקיע בזה את כל החיים שלך, אין דרך אחרת".
פורסם לראשונה: 13:13, 12.12.25
