בין אם רצתה ובין אם לא, הכדורעף בחייה של אניה וליקי כבר היה עמוק בדנ"א שלה, עם מה שהתחיל כסוג של חוג ששלח אותה אליו אביה, שהיה בעצמו שחקן בענף, ועד לרגע שבו היא מציינת דרך אבן חשובה: מינויה למאמנת נבחרת ישראל.
וליקי (43) עדיין זוכרת את היום ההוא בברית־המועצות לשעבר, היום אוזבקיסטן, שבו כף רגלה דרכה באולם ופגשה לראשונה את הכדור והרשת. הזריזות שלה לצד היותה ילדה קופצנית וחזקה פיזית, כמובן מהגנטיקה שקיבלה מהאב, גרמו לה לבלוט מיד - ולגדול להיות כל מה שאניה הילדה חלמה עליו.
"אבא תמך בי, רצה שאצטרף לנבחרת אוזבקיסטן. הייתי אז בת 14 ומשם זה התגלגל מאוד רחוק", היא מספרת בעיניים נוצצות בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet. "שנתיים אחר כך הייתי בליגת העל ברוסיה, לבד. מהרגע הזה חייתי בלי ההורים, עם קבוצה ברמה טובה, רחוק מהבית. מגיעה פעם בשנה לחודש לבקר. בגיל 20 כבר התחתנתי ושנתיים אחר כך ילדתי בת. הייתי שחקנית מקצוענית כל הזמן".
20 שנה בדיוק חלפו מהרגע שבו המשפחה החליטה לעלות ארצה מכוח השבות. "אבא שלי יהודי, והוא חיבר אותנו לפה. המשפחה כבר הייתה באשקלון, אני האחרונה שהגעתי. הוא רצה שנחזור לשורשים, נפטר פה. העלייה הייתה מאוד משמעותית, עם מסר שאנחנו חייבים להיות פה".
איך היו הימים הראשונים בארץ זרה כספורטאית?
"עליתי ישר לרעננה, הקבוצה שלי מאז ועד עכשיו. היא עזרה לי עם כל העלייה. שיחקתי בין לבין בליגה הצ'כית, בתור זרה, והייתי בליגת האלופות".
5 צפייה בגלריה
וליקי בפעולה, בימיה כשחקנית. "ידעתי שאני נכנסת למקצוע שלי מגיל 16 וזה היה מאוד קל"
(צילום: CEV)
היית צריכה למצוא עבודה אחרת במקביל?
"לא. ידעתי שאני נכנסת למקצוע שלי מגיל 16 וזה היה מאוד קל. קיבלתי כסף רק על זה. שנה אחר כך נכנסתי לנבחרת ישראל. בוקר וערב במשך 14 שנה זה רק כדורעף. לא הייתה לי בעיית השתלבות, עשיתי את מה שאני אוהבת".
מה הייתה הרמה?
"נמוכה לעומת מה שהתרגלתי. עם הנבחרת זה היה יותר קשה. התאמנו ארבע שעות כל יום, לצד השעתיים בערב במועדונים, זה היה עצום, אבל התקדמנו. עלינו לאליפות אירופה אחרי כמעט 40 שנה. העומס שלי היה להיות אמא".
"הבנתי שיש לי מה לתת"
לפני שלוש שנים וליקי פרשה מספורט פעיל, אבל ישר עברה לאימון. היא הצטרפה למכבי ת"א, ניסתה להבין אם היא בכלל מתחברת לצד השני של הפרקט אחרי קריירה בת 24 שנים. "לא ידעתי אם אני יכולה להיות מאמנת, להעביר מסר לשחקניות, להיות דוגמה אישית", היא משתפת. "לקחה לי שנה שלמה להבין. בשנה השנייה רעננה הזמינה אותי להיות המאמנת שלה. לקחתי את זה ברצינות. יש לי ידע, מקצוענות וניסיון. חוויתי הרבה דברים, אני יודעת איך הספורטאיות שלי מרגישות בכל מיני סיטואציות, איפה הקושי שלהן. הבנתי שיש לי הרבה מה לתת".
"אני יודעת שההתחלה היא צוות שעובד בראש אחד. אחשוב ביחד איתם איך לשפר את היכולת, איך להביא את הפוטנציאל לתוצאות. הנבחרת צריכה להאמין בעצמה, לאט־לאט לנצח במשחקים עד שנבחרות אחרות יפחדו לשחק מולה. אני רוצה נבחרת תחרותית, עם דירוג"
איך הייתה השנה הראשונה המלאה על הקווים?
"מלאת אתגרים וסיטואציות. אני מלמדת את עצמי מה לעשות כמאמנת, לא כספורטאית, ואיך אני יכולה להיות גם יציבה במילים שלי, איך להפריד בין רגשות והחלטות. הייתי שחקנית בולטת, מנהיגה. זה לא הופך אותי לקשה יותר כמאמנת, כן יש עליי יותר אחריות. אני מנסה ללמד את עצמי לא לקחת יותר מדי ללב לפעמים, להיות רגועה במצבים שגורמים תסכול למאמן".
בשנה הראשונה של וליקי בנבחרת יצא לדרך פרויקט זלינגר, בניהולו של אריה זלינגר. תשע שנים החזיק המיזם, שמטרתו היה להביא את הענף לגבהים חדשים, עד שהוועד האולימפי והאיגוד החליטו על סיום הדרך. היא עדיין זוכרת מצוין את הימים ההם תחת שרביטו של המאמן שזכה בשתי מדליות אולימפיות עם נבחרת ארה"ב, שואבת ממנו השראה בתפקידה החדש, שהורחב לאחרונה.
כשהגיע הטלפון שבישר לווליקי שהיא נבחרה להיות מאמנת הנבחרת הבוגרת, ההתרגשות כמובן עשתה את שלה. "גאווה גדולה בשבילי, מאמינים בי שאני יכולה להביא את הידע והניסיון שלי", היא מספרת. הפעם האחרונה שאישה אימנה את הנבחרת הלאומית הייתה לפני חמש שנים, לוגאן טום האמריקאית. "יש מעט מאוד מאמנות בעולם הספורט. אני מקצוענית ואז אני אישה. הרווחנו פעמיים".
את כבר מבינה למה אין הרבה נשים בתחום האימון?
"מה שהכי בולט לי הוא תמיכה. נשים בתחום לא מקבלות מספיק, בטח אם הן אמהות. את אחראית על הרבה דברים, לבנות תוכנית, תהליכים ובו־זמנית את אמא. חייבת להיות בבית. גורמים מקצועיים צריכים לתמוך בנשים. זה אתגר. שלוש המאמנות הראשונות שלי בילדות היו נשים. אין לי בעיה עם גברים, אבל כאישה ספורטאית היה לי קל יותר עם מאמנות".
במה זה בא לידי ביטוי?
"יש נושאים שספורטאיות לא יפתחו בפני גברים, למשל דברים שקשורים בבית או בנפש. אני רואה שהשחקניות משוחררות יותר לידי".
התחום ישתנה בעתיד?
"כן. יש יותר ויותר נשים שהולכות לכיוון הזה, גם נערות. למכבי אשדוד יש מאמנת בליגת הגברים, מורן צור לוק. האחוזים עדיין נמוכים. בגלל זה אני רואה באימון שליחות".
אותך יעניין לאמן גברים יום אחד?
"זה שונה לגמרי מאימון נשים, ואני חושבת שלא. הייתי לוקחת אימון נערים. המשחק של הגברים שונה לגמרי, לנערים אני יכולה לתת בסיס, תחושה של כדורעף, טכניקה".
"רוצה נבחרת תחרותית"
לווליקי יש כבר חזון: לבנות בסיס חזק לטווח ארוך. למרות שהענף, ובמיוחד נבחרת הנשים, נמצא ברמה אירופית גבוהה ביחס ללא מעט ענפי הכדור, היא מאמינה שאפשר לתת לשחקניות יותר. היא סבורה שהנבחרת שלה יכולה להגיע רחוק שאפשר, ספציפית לאליפות אירופה כמטרה קרובה. ביוני הנבחרת תתחיל את שלב הבתים מול רומניה ולטביה.
אין סבלנות עם מאמנים כשאין תוצאות בספורט הישראלי, את מודעת לזה?
"אני יודעת שההתחלה היא צוות שעובד בראש אחד. אחשוב ביחד איתם איך לשפר את היכולת, איך להביא את הפוטנציאל לתוצאות. הנבחרת צריכה להאמין בעצמה, לאט־לאט לנצח במשחקים עד שנבחרות אחרות יפחדו לשחק מולה. אני רוצה נבחרת תחרותית, עם דירוג".
