אחד נולד באדיס-אבבה, בירת אתיופיה, כשהגיע לגיל ארבע המשפחה עלתה לישראל ואחרי שנתיים מצא את עצמו באשדוד, משחק כדורגל בין עמודי השיכונים הישנים. 30 שנה אחר כך הוא כבר על הקווים של מועדון הכדורגל החזק בישראל – מכבי חיפה. אלופה שלוש עונות ברציפות, מכונה משומנת שעוברת שינוי ונעליים ענקיות שמחכות בקצה הדשא. בין לבין היה קצת כדורגל, נבחרות צעירות, ליגות נמוכות, פרישה בגיל 27 בגלל פציעה, טייטל של "פועל זבל", טייטל של "המאמן האתיופי הראשון בליגה מקצוענית", התנגשות עם שום יצחק, התנגשות עם החיים – והנה, טלפון מיעקב שחר. חתיכת מסע עבר מסאי דגו.
השני נולד בדבלין, בירת אירלנד, כנער התחיל לשחק כדורגל בוולבס, אבל די מהר הגיע לאינטר, לידס ומשם לטוטנהאם שבה הפך לכוכב הגדול, שגם בהודו מכירים את חגיגת הכיבוש שלו. סקורר קטלני עם שליטה נהדרת בכדור, כזה שיודע גם לארוב ברחבה, גם להפציץ בכדור חד וגם להקפיץ צ'יפ אלגנטי ולשחרר חיוך מרוצה אל היציע.
בין לבין הוא הוכתר כמלך השערים של נבחרת אירלנד בכל הזמנים, דילג לשחק עם דיויד בקהאם בלוס־אנג'לס גלאקסי, הסתחבק עם ברק אובמה ואפילו הספיק לשמש כמאמן־שחקן באתלטיקו קולקטה למשך שלושה משחקים מלאים. והנה הוא מוצא את עצמו על הקווים בקריית־שלום, מסביר ליונתן כהן איך לשמור על קור רוח בתוך הרחבה. חתיכת מסלול עבר רובי קין.
ועכשיו שני המאמנים האלה מובילים את שני המועדונים הגדולים והעשירים בכדורגל הישראלי, מכבי חיפה ומכבי ת"א. שניהם חסרי ניסיון ממשי כמאמנים ברמות האלה - דגו עם קילומטראז' מסוים בקבוצות קטנות, אבל גם עם ביישנות של מהגרים שחצבו את הדרך מהשכונה באשדוד, קין עם אפס קילומטראז' אבל עם כריזמה והילה של כוכב־על שמרגיש מספיק בטוח להחליף דאחקות עם נשיא ארה"ב בבית הלבן.
במחזור השביעי, אי־שם בסוף אוקטובר, המסלולים שלהם יצטלבו בבלומפילד, מפגש ראש בראש בין שתי קבוצות כדורגל אבל גם בין שני סיפורים, מסאי מתארח אצל רובי. והמשקיף מהצד, האוהד הנייטרלי, שואל את עצמו: מי אני רוצה שינצח?
דגו, בזכות הסיפור
כשאני מכריח את עצמי לשבת בכסא האוהד הנייטרלי (בתכלס אין דבר כזה, כי כל אוהד מפתח עם השנים איבה/חיבה לקבוצות מסוימות, אבל לצורך הדיון – אני אוהד מכבי נתניה) ולבחון מי אני רוצה שינצח במאצ'־אפ הזה, הנטייה הטבעית שלי היא למסאי דגו.
כן, זה פשטני ורגשני (אני כבר שומע תוך כדי הקלדה את החברים הקבועים מקניטים "איך אתה תמיד בעד אתיופים שצמחו בשיכונים"...), אבל זה בדיוק הכדורגל – פשטני ורגשני. זו מהות האהדה וזה מה שגורם לאנשים לשבת באחת בלילה ולראות נבחרת נוער שהם לא מזהים בה אף פרצוף ולשאוג כששחקן בתכלת דוחק את הכדור פנימה.
יש אנשים שזה יישמע להם חתרני, אבל נשבע לכם שמעולם לא התאהבתי בקבוצה בגלל שהיא שיחקה 4־3־3 עם לחץ גבוה, או אפילו בזכות היכולת המופלאה לעבור תוך כדי משחק מ־5־3־2 ל־4־4־2 יהלום. כן התאהבתי בזכות אנשים, בזכות הסיפור שהם מביאים איתם.
ומסאי דגו הוא סיפור מהסוג שאני אוהב. צמח מלמטה, נאבק בציפורניים, לא נבהל מקשיים, צנוע אבל לא מתבטל, אינטליגנט שלא חושש ללכלך את הידיים, עובד כפועל ניקיון בשוק הכרמל ובמקביל משנן באובססיביות מערכי אימון של פפ גווארדיולה. איך אפשר שלא להיות בעדו?!
באופן שונה גם רובי קין הוא טיפוס שקל להתאהב בו. מוכשר, משפריץ כריזמה, משדר ווינריות וחיוכים עם חספוס אירי, כמעט תמונת ראי של דגו.
מכבי חיפה, גם אם ננער ונהפוך אותה לכל הכיוונים, לא תצליח להיות אנדרדוג בכדורגל הישראלי (בשנים האחרונות היא אף הפכה לכוחנית ומעוררת אנטגוניזם, אבל זה לטור נפרד). אבל בתוכה, על הקווים, דגו הוא אנדרדוג, בטח לעומת אבק הכוכבים שמביא עימו קין. מספיק לקרוא ולשמוע רבים מהפרשנים שחוזים – לאו דווקא מתוך רשעות, יותר מתוך היכרות עם הענף – כי דגו לא ישרוד בתפקיד יותר מדי זמן, כדי להבין בתוך איזו מציאות מורכבת וקשה הוא עובד.
אז כרגע אני עם האנדרדוג. יש לי עד מחזור 7 לגבש החלטה סופית.
שלוש קטנות
1. מה יותר מעושה, גיא לוזון מתאמץ להישמע ממלכתי או פרשנים מזיעים בניסיון לנסח מחמאות למאמן הצעירה?
2. מה פחות מפתיע, האיומים של ברק אברמוב לעזוב או ההתכתשות המשפטית בין המינצברגים לניסנובים?
3. טל פרידמן עוזב את אולפן ליגת האלופות אחרי עונה. גם הוא יודע: זה לא סקורסזה. גם לא מודי ז"ל.
