נתחיל מעובדות, לא מתחושות ורגשות: הפועל תל אביב נמצאת, נכון ליום כתיבת טור זה, במקום הראשון בליגה ובמקום השלישי ביורוליג. על זה אי אפשר לחלוק. אם היו מציעים עסקה כזו בתחילת העונה – קשה למצוא אוהד אדום שהיה מסרב לה.
אבל הבעיה היא אחרת. עמוקה יותר, מורכבת יותר, וקשה הרבה יותר לפתרון. כאן אני מתחבר לדברי קואץ’ איטודיס בראיון סוף המשחק מול באיירן מינכן, כשאמר: “אנחנו עוברים משבר. זה לא קשור לכדורסל”. ובזה – הוא צודק לחלוטין.
כאוהד הפועל נאמן, אך יחסית צעיר, עוד מהימים באולם הפצפון בהדר יוסף ידעתי דבר אחד: אי אפשר לשבור אותנו. אנחנו יחד נגד כולם. קהילת אוהדים מגובשת, כזו שגם בכישלונות ובהפסדים מספקת תחושת שייכות ונחמה – לדעת שיש סביבך אנשים שמרגישים בדיוק כמוך.
למרות לא מעט הרהורים סביב המעבר ליד אליהו, רציתי לתת צ’אנס לתהליך. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי זה יעבוד, שאולי זה זמני, שאולי המשבר מול האולטראס ייפתר – ונצא לדרך טובה, גם ביציע וגם על הפרקט. החלום הרטוב של כולנו.
את העונה פתחה קהילת הפועל במשבר לא מבוטל מול ארגון האולטראס. אם לומר את האמת, אני לא מזדהה איתם בכל נושא ונושא, אך עדיין מייחל ליום שבו יחזרו לעודד. זה פשוט לא אותו הדבר בלעדיהם – לא בתחושת החסר, לא בתחושת הניכור, ובוודאי לא בשקט שממלא לפרקים את ההיכל.
מאירוע לאירוע, הקרע רק הולך ומעמיק. זה כבר לא “אולטראס נגד ינאי”, אלא לא מעט אוהדים “סטנדרטיים” שמתחילים לפקפק במסלול שבו המועדון צועד. גם האמון שלי בדרך נסדק, עוד קצת בכל פעם. אירועים כמו הופעתו של רון חולדאי בהיכל – כשכל בר דעת יודע מה יחסו של הקהל האדום אליו; סערות כמעט שבועיות, ולעיתים אף פעמיים בשבוע, שמחולל עופר ינאי; וכלה במה שאירע במשחק הגביע מול הפועל ירושלים.
להגיע למצב שבו משחק מופסק ליותר מעשר דקות משום שהבעלים מסרב להתפנות מכיסא הסמוך למאמן היריבה, יונתן אלון, ואף מצלם אותו חוצה את האזור הטכני – כשברור שכמעט כל מאמן עושה זאת – זה כבר לא העניין עצמו. הבעיה היא שהכל סובב סביב אדם אחד, ולא סביב קבוצה ומועדון.
את הפערים התהומיים אפשר לראות היטב בכדורגל: קהל עצום, אווירה של התחדשות, שמחה, תחושת קהילה. ובכדורסל? ניתוק, שבר, שקט. ובמילה אחת – באסה. וכל זה קורה דווקא בעונה המקצועית הטובה בתולדות המועדון: משחקים בליגה הטובה באירופה, עושים קסמים על הפרקט, עם סגל שעליו כל אוהד היה חולם – וגם בחלום הוא לא היה נראה כך. זה רק מעצים את תחושת הפספוס והאבסורד של אולם חצי ריק.
זו לא ההדחה מהגביע, ולא כמה הפסדים. תאמינו לי, אני יודע. זו התחושה שמלווה כל משחק – הריקנות, הבוקס בבטן כשאתה מדמיין איך זה היה יכול להיראות באמת.
אני לא חושב שהחוכמה כולה מצויה בצד אחד – לא אצל הבעלים ולא אצל מתנגדיו. אבל דבר אחד ברור: אם לא יקרה שינוי דרסטי, כזה שמחבר במקום לפרק, מאחה במקום לשבור – הפרויקט הזה, גדול ככל שיהיה, נועד להתרסק. כי אין הפועל בלי קהל מאוחד.
נדרש כאן חשבון נפש אמיתי של כל הצדדים. איך הגענו למצב שבו גם אוהדים שהאמינו, שנתנו יד למעבר הקשה מנשוא ליד אליהו, חשים היום ניכור כלפי הקבוצה. אחת המשימות המרכזיות של מנהיג – יו”ר או בעלים – היא לאחד ולצופף שורות. בהפועל של היום קורה ההפך הגמור.
הלוואי שהמצב עוד בר־תיקון. כי עם הכסף הגדול, שבלעדיו אי אפשר לפרוץ את תקרת הזכוכית, ועם קהל האוהדים המסור והרועש ביותר במדינה – באמת שאין לו תחליף – השמיים הם הגבול.
האם זה עוד יכול לקרות?
ככל שעובר הזמן, הספק רק הולך וגדל.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
