אחרי המשחק ההיסטורי והמתסכל נגד איטליה, שהסתיים בטעם חמוץ ומוכר של הפסד דרמטי, הושמעו דעות וטענות לכאן ולכאן על שלל היבטים ובמגוון רבדים בנוגע לנבחרת ישראל. בין רחשי הגאווה ותחושות האופטימיות, ועד להבעת הביקורות ורגשות הייאוש, אנסה דווקא לציין לטובה פעולות של המאמן הלאומי, הלא הוא רן בן שמעון. דווקא אחרי עוד הפסד מאפיין, בזמן שעוד קמפיין הולך למעשה לפח - אני רואה את החיובי בנבחרת שלנו, היחידה שלנו.
הצהרת כוונות
כבר במאי 2024, בזמן מינויו של בן שמעון, הוא טען כי "יש לי דרך ברורה ומטרות, הכול מתוך אמונה גדולה בתוצרת המקומית ובכדורגל שנציג". שינו זוארץ, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אמר כי "יורו 2028 הוא היעד המרכזי ומכאן האמונה שלנו בעבודה ארוכת טווח".
כבר לפני קמפיין וחצי, לפני ליגת האומות ומוקדמות המונדיאל, הובהרה המטרה הבלעדית של הקדנציה של בן שמעון (שגם חתם עד 2028) - העפלה ליורו 2028. בלי דרישות להצלחה לפני. זו לא כניעה מוקדמת ולא גישה תבוסתנית, אלא מדיניות ריאליסטית שמסתמכת על ההבנה כי צריך לחכות לרגע האידיאלי - ובעיקר לברוא אותו - שבו נוכל להעפיל לטורניר גדול. בליגת האומות מול בלגיה, צרפת ואיטליה אין מה לחפש במסגרת התוצאות, וכך גם מול נורווגיה ואיטליה במסגרת מוקדמות המונדיאל (לא כולל פלייאוף). זה היה ידוע לפני שנה וחצי וזה ברור גם היום. המטרה היא שימוש בתקופה הזו - וגם בקמפיין ליגת האומות הבא - עבור הכנה של הנבחרת, שיפורה והתמקדותה לקראת מוקדמות יורו 2028. וההגעה אליו, הצלחה בקמפיין הזה - היא היא מטרת העל, היחידה והבלעדית, שאליה מיועדת כל ההכנה הזו. אל לנו להתאכזב מתוצאות או להלין על הפסדים, הם הטפל בשלב זה, ולא העיקר. אז מהו העיקר? התהליך שעוברת הנבחרת, שאליו גם אכנס.
קבוצה ולא נבחרת
בעיה שמאז ומעולם ליוותה את כדורגל הנבחרות היא חוסר הלכידות שלהן כקבוצה. קבוצת כדורגל - כדוגמת ברצלונה, באיירן מינכן או הפועל תל אביב - מתנהלת ביחד באופן יומיומי. שיטת המשחק היא קבועה ועליה מתאמנים השחקנים מדי יום ביומו, כל שבוע לאורך השנה. גם הכימיה בין השחקנים ובינם לבין המאמן נוצרת בכל רגע, בכל שעה, וכך משתפרת ומתהדקת במשך השנה. ההיררכיה הקבוצתית היא ידועה מראש, מעמדו של כל שחקן ברור - ומכאן גם תחושותיו לגבי דקות המשחק שלו והשימוש בו. הקבוצה, לפחות על הנייר, היא תלכיד בריא ומסודר, היררכי ויציב, שעליו מנצח מאמן באופן חופשי. כאשר לקבוצה נוצר צורך ניתן לחפות עליו בקלות, באמצעות מעבר של שחקנים. התמרון המקצועי הוא כמעט בלתי מוגבל, וחופש הפעולה הוא כמעט מקסימלי.
בנבחרת, לעומת זאת, המצב מורכב הרבה יותר. שוק השחקנים הוא גזירת גורל, ומרחב התמרון המקצועי - וגם החברתי - הוא מצומצם ביותר. היכולת של צוות מקצועי, ובראשו המאמן, לייצר תלכיד קבוצתי - מקצועי וחברתי כאחד, ובעל היררכיה ושיטת משחק סדורות - היא חשובה מאין כמותה, ולרוב לא מספקת.
נחנו חוזים בחודשים אלה בניסיון של בן שמעון כן להצליח בתחום הזה. השחקנים שהוא מזמן לסגל, ואלה מהם שנכנסים להרכב, נבחרים למען מטרה זו ולאו דווקא על פי רחשים ציבוריים-פוליטיים או יכולת רגעית כזו אחרת של השחקנים. בן שמעון מבסס שלד שחקני הרכב, שבעיקרו דור הזהב של המונדיאליטו (דניאל פרץ, סתיו למקין, רוי רביבו, אוסקר גלוך, ענאן חלאילי, דור תורג'מן); בני טיפוחיו הלא שגרתיים אך משמעותיים לשיטות המשחק השונות (עידן נחמיאס, אלי דסה, אליאל פרץ, דור פרץ, שגיב יחזקאל); וכמובן מנור סולומון כסופרסטאר הראשי והבלתי מעורער. הוא יוצר היררכיה ברורה, שחקנים שמותאמים לשיטה ותלכיד קבוצתי שבתקווה יגיע לשיאו במוקדמות יורו 2028.
ביקורות רעות הושמעו (ובצדק) על משחקו האחרון של דניאל פרץ, אבל חלקן הושמעו גם על הבחירה עצמה לשחק איתו, בתקופה שבה אינו משחק כדרך קבע בקבוצתו. כמובן שיש דברים בגו, אך אני מאמין בטענת הנגד. שוער זו כנראה העמדה שבה הכי חשובה היציבות הפרסונלית. שוער היא דמות שיש לסמוך עליה, גם חוליית ההגנה שלפניו וגם המאמן שמאחוריו. דניאל פרץ הוא בעל שם, וגם הוכיח בעבר שניתן לסמוך עליו - גם כאשר הוא כביכול לא בכושר משחק. רבים כבר שכחו את תצוגתו ההרואית בתיקו המאופס נגד צרפת (8 הצלות!). צריך לבחור שוער לרוץ איתו - ודניאל פרץ הוא האופציה המתאימה ביותר.
יכולת התאמה והשתנות
בן שמעון הבין את מה שקודמיו (לרבות רבים מהפרשנים, ואולי גם אני) לא השכילו להבין. ישראל, על הנייר ובפועל, היא נבחרת בינונית. לא טובה, ולא רעה. בינונית. באופן מסורתי היא מסתובבת בדרגים 3-4 (בעזרת מזל לעיתים משתחלת לדרג 2), שהם בדיוק באמצע. פורמט משחקי המוקדמות קצת השתנה לאחרונה (יותר בתים ופחות קבוצות בבית), אך העיקרון נשאר: ישראל מוגרלת עם נבחרת-שתיים שטובות ממנה, נבחרת-שתיים שברמתה ונבחרת-שתיים שרעות ממנה. העיקרון זהה, הכמות תלויה בהגרלה.
בן שמעון הבין את זה, וגזר מכך כי על הנבחרת לדעת להשתנות. מחד יש צורך בשחקני התקפה למכביר במשחקים נגד נבחרות כמו מולדובה, ומאידך קריטי לעבות את מרכזי ההגנה והקישור במשחקים נגד נבחרות כמו איטליה (בזה האחרון הוא אף היטיב להוסיף את הדובדבן הגאוני שבקצפת בדמות חלוץ מדומה, שתרם אנושות למשחק הלחץ וגם השליטה במרכז השדה - לרבות תפוקה מספרית של אותו מאייש עיקרי בתפקיד - דור פרץ. שאפו, רן!). לישראל אין את הפריבילגיה לנסות לכפות את "הדרך" שלה או "הסגנון" שלה על כל נבחרת, אלא עליה לדעת לבצע התאמות - מערכיות ופרסונליות כאחד - בהתאם ליריבה. בעזרת שחקנים ורסטיליים ורבי כישורים שהוא מזמן, בניית מערך ואסטרטגיה מורכבים ומפתיעים שהוא מייצר והתאמות בזמן אמת שהוא מיטיב לבצע - בן שמעון בנה נבחרת שהיא מצד אחד קבוצה היררכית בעלת שיטת משחק מסוימת, ומצד שני היא דינמית ובעלת היכולת לשנות ולהשתנות.
דרך המלך
הסגנון של הנבחרת עבר מסגנון אפור וזהיר להתקפי, רווי מסירות קצרות ודריבלים מהפנטים. חזרנו להתלהב מהנבחרת הלאומית, להידבק למסך ולרייר על מהלכים מרשימים תוצרת כחול-לבן. שליטה בקצב המשחק ובמרכז השדה לאורך זמן (גם אם לא 90 דקות שלמות) הם אינם דברים של מה בכך, ודאי נגד נבחרת עמוסת כשרונות בעמדות המפתח הרלוונטיות כמו איטליה. מוסיפים לזה את התוצאות הנהדרות נגד צרפת ובלגיה, ורואים כי הדרך בה צועדת הנבחרת היא בכיוון חיובי, דרך המלך.
פעמים רבות מדי שמענו מאמנים, ודאי בתפקיד הלאומי, משתמשים במושגים כמו "דרך", "תהליך" ו"היאזרות בסבלנות", כתירוצים מרגיזים על כשלונות והפסדים. אני מסכים שבן שמעון עדיין לא הגיע לשלב התוצאות, אבל אני בטוח כי הדרך לשם קצרה משנדמה. התהליך הנוכחי נראה בריא, מחושב וחיובי, ונקודת היעד נראית בהישג יד. בהתחשב בשיפורים שחייבים לבוא (ריכוז יותר מהודק בהגנה, הבאת הכישרון של גלוך לנבחרת, יציבות של דניאל פרץ ועוד התאמות קטנות), נדמה כי הסיכויים לקטוף עוד שנתיים את הפירות, גבוהים מתמיד. ישראל, לראשונה, משחקת כדורגל מלהיב ואיכותי, טקטי ומחושב, שכיף ומרגש לראות. בדרך הזו טוב שנצעד, מאוחדים מאחורי המטרה. יאללה ישראל!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
