לרוג'ר פדרר יש גינונים של שווייצרי כשהוא בא להתארח. הוא בא לבוש יפה, עם מתנה ויין, מגיע בדיוק בזמן, אוכל יפה, שותה קצת יין, מקשקש בקינוח והולך הביתה כשצריך. המארח לא צריך להגיד לו. ככה זה קרה בכל פעם שפדרר בא להתארח בבית של רפאל נדאל בפריז. לנובאק ג'וקוביץ' יש נימוסים בלקניים. הוא בא מתי שבא לו, נשאר כמה שהוא רוצה. שם רגליים על שולחן האוכל. אתה נותן לו יין, הוא שואל איפה הוויסקי. השעון הראה חצות, אלפי צופים (שצועקים ר-פא, ר-פא) אמרו לו שהגיע זמן להסתלק, שבעל הבית צריך לנוח כי יש לו משהו חשוב למחרת. ג'וקוביץ' נשאר. עד שגורש.
נדאל עלה למשחק אמש בהלך רוח של לפני שנתיים, אז הוא חיסל את ג'וקוביץ' בשלוש מערכות. הוא לא ממש בריא, הוא רק שיחק חמש מערכות נגד איזה קנדי חצוף אתמול (פליקס אוז'ה-אליאסים). הוא לא היה מסוגל לעמוד בהתשה של חמש מערכות נגד הסרבי. התוצאה הייתה 11 משחקונים של טניס אלוהי. ג'וקוביץ' שיחק די טוב, אך נדאל המציא את הטניס על החימר, הוא צבע את הקווים של המגרש. בניית הנקודות שלו היתה ארכיטקטונית. עוד שלושים שנה נראה את הטניס הזה ונגיד: "איך הם עשו את זה, לעזאזל?"
ואז ג'וקוביץ' התחיל לחבוט בכדור כאילו שהכדור הוא פקיד הגירה אוסטרלי, בזעם. נדאל התחיל לקחת יותר ויותר זמן בהגשות שלו. הוא ניסה לקצר נקודות. הספרדי התחיל להיכנס לפינה, והחבטות שלו היו פחות חדות. ג'וקוביץ' חזר מפיגור 3:0 עם נצחון בשני משחקונים רצופים. שני המשחקים הבאים ארכו חצי שעה ללא הפסקה. זה היה טניס אפי. שני הטניסאים הרגישו שמי שמנצח את המשחקונים הללו הולך לנצח במשחק. ג'וקוביץ', שפיזר את הזעם שלו בין עצמו, הצופים, החימר ואפילו הרשת, שרד. הוא שיחרר זעקה עצומה לחלל האוויר, והניף את אגרופו הימני כשירד לנוח. הוא ניצח את המערכה השניה, נדאל ניצח את השלישית.
ואז קרה דבר מדהים: כמו בקרב ה"רופ א דופ" של מוחמד עלי נגד ג'ורג' פורמן, נדאל נצמד לחבלים, ונתן לג'וקוביץ' לתת לו את כל מה שיש בו. כשג'וקוביץ' סיים את העבודה שלו, נדאל נפרד מהחבלים ושאל: "זהו?" ג'וקוביץ' עזר לו. אחרי השבירה המוקדמת ועליה ליתרון 2:5, ג'וקוביץ' לקח מנוחה בסרבים של נדאל מתוך אמונה שהוא יצליח לשמור על הסרבים שלו ויגרור את המשחק לסט חמישי.
לתת לרפאל נדאל חצי הזדמנות לחזור ועוד ברולאן גארוס, זה כמו להשאיר את החברה שלך בבית לשבוע לבד עם לאונרד כהן. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. נדאל שבר. השעה הייתה כבר חצות. הצופים לא הפסיקו לצעוק בשמו של הספרדי (ג'וקוביץ' אמר פעם, אחר משחק נגד פדרר שבו הצופים צעקו בשמו של השווייצרי, כי הוא דמיין שהם צועקים בשמו. אני מתקשה לדמיין ספורטאי כל כך מצליח וכל כך לא אהוד). נדאל כבר השתחרר לגמרי מהחבלים וחבט ווים אדירים בפורהנד שלו. ג'וקוביץ' היה מרוקן. עד שמישהו לא יצמיד לו את תג המחיר הנכון, רולאן גארוס הוא עדיין הבית של רפא.
