נתחיל מהשאלה הפרסונלית, והיא האם רן בן־שמעון ראוי להמשיך לקדנציה נוספת. ברור למה יש מי שחושב שלא. חדוות הפיטורים וסגירת החשבונות הם חלק משמעותי בחיים לצד נבחרת ישראל. הדרך היחידה לשאת אותה היא לדעת שבסוף קמפיין אפשר לשלוף חרבות. זה לא רק עניין של נקמה - כך משמרים את אשליית היתכנותה של ההצלחה במקום שלעולם לא מצליח. יוצאים מנקודה הנחה שיכול היה להיות טוב יותר אבל מישהו - פעם אלי גוטמן, פעם אלישע לוי, פעם אלון חזן - פישל. זה שקר, אבל זה כואב פחות מהאמת.
התשובה לשאלה בנוגע לבן־שמעון היא כזאת: להפסיק את עבודתו של מאמן נבחרת ישראל כי לא העפיל למונדיאל זה כמו לכעוס על ג'ירפה שלא הצליחה לעוף. זה לא אפשרי מבחינה פיזיולוגית, אז צריך להיות קצת הגונים. יש ציפורים, ויש ג'ירפות. אם זו לא שאלה של שורה תחתונה, זו בהכרה שאלה של כל השורות שקדמו לה. להגנתה של הג'ירפה הספציפית הזאת ייאמר שבניגוד לג'ירפות קודמות, נאמר חזן שאפילו להיות ג'ירפה לא הצליח להיות, בן שמעון עשה את מה שאפשר היה לצפות ממנו. הוא היה גבוה, אכל עלים והיה לו זנב. זאת אומרת, ניצח את כל מי שצריך היה לנצח, הפסיד לכל מי שאמור היה להפסיד, ובדרך גם אסף כמה נקודות על סטייל.
3 צפייה בגלריה
רגע ששווה עוד קדנציה לבן שמעון. דור פרץ חוגג שוויון מול איטליה
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
הרגע הזה שבין ה־4:4 מול איטליה לשער החמישי שספגה הנבחרת נמשך 81 שניות בלבד, אבל בהשוואה לריקנות של הקמפיינים הקודמים, הוא ארך נצח. הוא שווה עוד הזדמנות למרות שהוא לא מוכיח שהנבחרת בדרך הנכונה לטיפול בבעיה ההגנתית שלה (אפילו להפך, הוא מהדהד את הבעיה). רק נבחרת שסופרת כבר 55 שנים ללא טורניר גדול יכולה להעריך כך דקה ו־20 שניות של חזרה מפיגור 4:2 לשוויון עם איטליה עד שזו השיבה לעצמה את היתרון. גם אם בן־שמעון בסך הכל היה שם כאשר הכדורגל הישראלי צימח דור התקפי כמותו לא היה לו מאז שנות ה־90 של המאה הקודמת, הוא השכיל לא להתכחש לו. מי שחושב שזה מובן מאליו שמנור סולומון ואוסקר גלוך יהיו ביחד על המגרש גם במשחק חוץ מול נורבגיה, שייכנס לגוגל ויכתוב "האם אוסקר גלוך היה בהרכב בחצי גמר ליגת האומות מול איסלנד?" התשובה היא לא. וזה עוד כשסולומון היה פצוע.
החדשות הרעות מבחינת בן־שמעון הן שהחלק הבלתי אפשרי של העבודה שלו – מוקדמות המונדיאל – הסתיים. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, בקמפיין שסופו ביורו 2028. בניגוד למונדיאל, שאליו מעפילות 16 נבחרות אירופיות בלבד, ליורו מחלקים 20 כרטיסים בניכוי המארחות אנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד (יכולים להיות גם 21 כרטיסים בתרחיש מסוים, אבל זה לא לעכשיו). מאז הגדלת הפורמט ל־24 משתתפות, העפילו לטורניר דרך קמפיין המוקדמות עצמו - ולא מליגת האומות, שם מחולקים כרטיסים גם לדרגים נמוכים יותר משל ישראל - נבחרות כמו אלבניה, רומניה, סלובקיה, סלובניה ופינלנד. 19 נבחרות בלבד לא העפילו מעולם לטורניר. ישראל, אולי לצד בוסניה שלפחות העפילה למונדיאל 2014, היא כנראה הבולטת שבהן. העובדה הבלתי נסבלת הזאת לצד הרגעים מעוררי התיאבון בחלק מהמשחקים הופכים את הקמפיין הבא לכזה שאפשר להצליח בו. אולי אפילו לדרוש להצליח בו.
איך עושים את זה? משלמים למישהו שיוציא עבורנו את הכדורים הנכונים בהגרלה, ובוחרים שחקנים והולכים איתם עד הסוף, לא משנה אם הם משחקים בקבוצות או מה הכושר שלהם, כי התחלופה לא הועילה. הקמפיין האחרון התאפיין בדלתות מסתובבות. עוד לפני שידוע מי ה־11 שיפתחו הערב מול מולדובה, רק במרכז הקישור פתחו שישה שחקנים שונים בשבעת המשחקים הקודמים, במרכז ההגנה חמישה, ובחוד ארבעה. חלוצים שיחקו בכנפיים, קשרים בשפיץ. שוערים התחלפו. בן שמעון שיחק עם חומרי הגלם כמו שמעטים שיחקו לפניו. זה שהוא לא הצליח, לא אומר שהוא לא ניסה כמעט הכל.
קמפיין מוקדמות היורו אמור להיות שלב הגשת המסקנות. אחרי שנתיים ו־14 משחקים רשמיים בתפקיד, אפשר לדרוש מבן־שמעון להניח כמה קווי יסוד ולקבוע עקרונות ברזל, גם אם חלקם יהיו כרוכים בהחלטות לא פשוטות. כנבחרת שיש לה הרבה חורים ומעט חומר, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לקבוע צורה שתשאיר בחוץ עילוי כמו ענאן חלאילי, גם אם זה יצריך שינוי שיטה, גם אם זה יחייב להזיז את אלי דסה, בן 35 וחצי ביורו הבא, כמה צעדים לאחור. שחקו עם מה שיש, לא עם מה שאין.
בנוגע למה שאין, הרי אין מה לעשות. ההגנה של נבחרת ישראל היא אירוע מסלים. כדי להעפיל לטורניר גדול צריך לשבור את תקרת הזכוכית, לעבור מישהי שטובה מאיתנו, אפילו בקצת. הדרך לשם לא יכולה להיות בעזרת ההתקפה, משום שאין בעולם, ובטח שלא בישראל, מספיק כישרון בשביל להבקיע יותר ממה שהנבחרת הזאת מסוגלת לספוג. בארבעת המשחקים מול נורבגיה ואיטליה חטפה הנבחרת 17 שערים.
תאמרו, כדי להעפיל ליורו יהיה צריך להתגבר על נבחרות קצת פחות חזקות? אז זהו, שלנבחרת ישראל אין דבר כזה "פחות חזקות". כל מה שחזק מעט יותר מחלש – חזק מדי עבורה. בשנים האחרונות ספגה חמישייה מדנמרק, רביעיות מאוסטריה ואיסלנד, ושלישיות מסקוטלנד ושווייץ. שלושה בלמים או שניים, דניאל פרץ או עומרי גלזר בשער, התוצאה זהה.
החולשה ההגנתית הופכת את הדיון הפרסונלי בחלק הקדמי – גלוך וסולומון ביחד? תאי בריבו בחוד או דור תורג'מן? איך משלבים את חלאילי? – לחסר משמעות. מה זה משנה? צריך לשאול מי בהגנה, אלא שאין בעצם סיבה לשאול. אין אפשרות בחירה. אין "בלמים ישראלים" – יש בלם אחד בעל מספר תעודות זהות. אור בלוריאן, עידן נחמיאס, רז שלמה, מתן בלטקסה, סתיו למקין – ההבדל היחיד שרלוונטי בעניינם הוא ההבדל בינם לבין השחקנים שעליהם הם נדרשים לשמור. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו – סמכויות דיקטטוריות למשרד הספורט שיאפשר לחייב יותר צעירים לשחק בעמדה שאף אחד לא רוצה לשחק בה.
הניצוצות שמפיצים בשיאם סולומון וגלוך מצד אחד והטעויות הבלתי נגמרות של הבלמים מסמלים את הדיון סביב נבחרת ישראל, שנע תמיד בין סקנדל לפסטיבל. עם כל אינדיקציה אפילו קלושה לרלוונטיות, אנחנו מיד יוצאים מגדרנו ומאמינים שהשמיים הם הגבול, רק כדי להשתכנע שאנחנו לא יכולים לעוף עם גילוי החולשה הראשון.
בין הקצוות הללו יש כמה שחקנים שהם לא כוכבים גדולים והם המצטיינים האמיתיים של הקמפיין הזה. שחקנים שמעולם לא היו באירופה וכאלו שכבר לא יחזרו לשם, שחקנים סביב גיל ה־30 שלא היינו יכולים לדעת אם הם מתאימים לנבחרת אבל שמחנו לגלות שכן. אליאל פרץ, דור פרץ ודן ביטון נשאו בנטל ומילאו את הריק שנוצר עקב היעלמותם של קודמיהם שנמקים על הספסלים בחוץ לארץ – מוחמד אבו־פאני, נטע לביא ועוד. איפשהו בליגת העל מסתובבים שחקנים שעכשיו אף אחד לא מאמין שהם עשויים מהחומר של המדים הלאומיים, אבל הם יוכיחו לנו אחרת. לצערנו, זה כנראה יספיק רק מול ליטא וליכטנשטיין.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.11.25
