מעולם לא כתבתי משהו, שבראש שלי, בידיעה שלי, הולך להתפרסם. מעולם לא כתבתי משהו שאינו למגירה. ואולי הסיבה שאני כותב עכשיו בידיעה שהטור הזה צריך להתפרסם, וגם יתפרסם וימצא עיניים קוראות ויהדהד בתוך לבבות של אנשים היא בעצם אותה הסיבה שכל כך אהבנו את בארסה של עונת 2024/2025 – אני פועל מתוך אמונה מלאה ותשוקה.
אז איך בעצם קרה שאני כה בטוח שהטור יתפרסם וגם יהווה השראה עבור רבים? לא ארחיב על הסיפור שלי, זה לא מה שיעניין אתכם כנראה, אבל ארשום פסקה קצרה כדי לייצר את הרקע ממנו אני כותב.
לאחר שנתיים של עבודה בחברת הייטק מפנקת מצאתי עצמי מובטל החל מחודש מרץ האחרון. ודווקא התקופה הזאת, שכרגע אני יכול להגיד שהיא הטובה בחיי, לא התחילה כטובה, הייתי מדוכא בתחילתה, הייתי מעורער ובעיקר – מפוחד. בהמשך, התחברו להן יחד פיסות וחלקיקי למידה שצברתי במשך שנים לכדי משהו שלם, ובין היתר הבנתי משהו מהותי, שאולי לא הרבה יבינו את חשיבותו, אבל זה מהותי עבור כולנו להבין – בני אדם הם יצורים עוצמתיים מעין כמוהם אבל העוצמה הזאת נעלמת כאשר אנו מונעים מתוך פחד. ולצערי, רובנו אחוזי פחד. פחד מנהל אותנו, זה נמצא ברדיו, בטלוויזיה, בחדשות, בפרסומות, באנשים ובסביבה שהם עצמם מפוחדים ומשליכים פחד אחד על השני.
אנחנו רודפים בצורה אינסופית – אחר קריירה, מעמד, כסף, ריצוי משפחתי וחברתי, פחד שאולי לא יעריכו אותנו מספיק, ועוד - כל אלה הם תוצרי הפחד. שכחנו כיצד לחשוב בצורה עצמאית, אנחנו מתקשרים את מה שמספרים לנו וקונים את מה שמוכרים לנו, כל אלה בשיטות הפחדה. אפילו ספורט אנו עושים בקצב שסיפרו לנו שהוא ה"נכון", במקום להרגיש איזה קצב טוב לגופנו. ויש עוד מיליון דוגמאות. כלואים במטריקס, עודנו פועלים מתוך הפחד, ולא מתוך תשוקה לחיים ומהמקום שמרגיש לנו טוב באמת. אנחנו כה מפוחדים שאנחנו בורחים מעצמנו – בודקים באובססיביות את תיק ההשקעות וחושבים שיושיע אותנו, בורחים לאלכוהול, להימורים, מכורים לרשתות החברתיות המציגות מצג שווא ויש עוד אינסוף דוגמאות – הכל נועד למלא חלל ריק, חלל של חוסר סיפוק. האושר הוא בפנים ואיננו עניין חיצוני, וככל שאני מתקדם רוחנית ופנימית אני מבין שמנקה רחוב שמסופק מעצמו ומבין את הקונספט של אושר פנימי, יכול להיות יותר מאושר מהמיליארדר הכי גדול שנתון בכלא של פחד ורדיפה אינסופית (מתנצל על הקלישאה).
התובנות הללו שיחררו אותי מעט מהפחד, ראיתי פחד על האנשים שרצים בבוקר להספיק לאוטובוס, לרכבת, למעבר החציה. ראיתי אבסורדיות וחוסר הבנה בנוגע למעשים עצמם. אנשים מיואשים, לא מרוצים, ממהרים ולחוצים, ובטוחים שהם חיים בטוב אבל במקביל בוכים ומתלוננים. הכל למראית עין, שהחברה תראה שטוב לי, שאני בחו"ל, שאני מבלה. זה לא עובר באנרגיות. חוששני שהרבה מאיתנו לא פועלים מתוך תשוקה והשראה, וחבל, כי אנחנו בחוויה חד פעמית על כדור הארץ.
ואיך כל זה קשור לברצלונה של עונת 2024/2025, ללאמין ימאל, להאנזי פליק?
צפיתי בפודקאסט בו דיברו על האליפות ה-28 של ברצלונה. החבר'ה דיברו על המספרים המטורפים, על כמות השערים והבישולים ההיסטורית, על נתונים סטטיסטיים, על כיצד העונה החלה עם ריאל ואמבאפה כפייבוריטים וכיצד סיימנו אותה עם ברצלונה וימאל על העליונה, על פליק והניהול הקפדני שלו, על כיצד בדקו לשחקנים את השיניים בתחילת העונה כדי לוודא שהאוכל ילעס ויתעכל טוב יותר לשם ספיגת הוויטמינים, ועוד. פודקאסט נהדר, אך הרגשתי שחסר משהו עמוק יותר שהרגשתי בפנים – הם לא דיברו על הדבר שהכי ראוי, לפחות בעיניי, לדבר עליו בנוגע לברצלונה העונה - האמונה והתשוקה שמתוכם היא פעלה. הם כן הכירו ודיברו על האופי של הקבוצה, אבל יש פה משהו שאני חייב להרחיב עליו.
ברצלונה של השנה הדגימה לנו כיצד הנשמה פורחת כשעובדים עם תשוקה ולא מתוך פחד. לאמין ימאל, ילד בן 17, כנראה עדיין לא התבגר מספיק בתודעתו כדי לחוש פחד – ורואים על הפלא הזה שהוא עובד מתוך תשוקה טהורה. הוא לא סתם אומר משפטים כמו "ריאל לא יכולה לנצח אותנו העונה" שבועיים לפני משחק הקלאסיקו שנושא את תואר האליפות על כפו, הוא עושה זאת מכיוון שכך הוא מוכיח לעצמו שהוא לא מפחד, כי הוא רוצה לבוא בתשוקה, כי אחרת הכדורגל לא מעניין, לא מרגש. הוא לא נלחץ להגיד משפט כזה כי הוא פועל מתוך תשוקה ואמונה טהורות. הוא מוכן להיכוות מאש התשוקה גם אם ריאל תנצח "על הראש שלו" לאחר המשחק. הוא לא מפחד להיכשל ולקחת את הסיכון הזה שייראה כביכול מגוחך אם ריאל תנצח לאחר משפט שכזה. כי זאת הדרך של התשוקה והאמונה.
ברצלונה ריגשה אותנו באינספור משחקים העונה – מהפכים מטורללים, רגעים של קסם, של על-טבעיות, של אנרגיה סוחפת וגם של אכזבות ושברון לב. זה הכל עסקת חבילה כוללת של אמונה חסרת פשרות. כל אלה הגיעו מהמקום הכי תשוקתי וטהור למשחק שאנחנו כל כך אוהבים. פליק החדיר בקבוצה את הדבר הזה. הוא גרם לשחקנים להאמין, לדעת שיש רק דרך אחת, גם אם סופגים הרבה שערים, גם אם מפשלים בהגנה – אין דרך אחרת – רק דרך התשוקה והאש. שמעתי הרבה פרשנים ושדרים שואלים מדוע ברצלונה לא יורדת להגנה בדקה ה-92 נגד אינטר? מדוע היא סופגת כל כך הרבה שערים? הדרך של ברצלונה היא אחת – היא קבוצה מאוחדת, ללא הפרדה בין שחקני ההתקפה להגנה, אלא מקשה אחת שהולכת באמונה שלמה בדרך שלה לטוב ולרע, דרך שהפוכה לדרך הפחד – דרך האמונה והשמחה.
בארסה הדגימה לנו מהו כדורגל טהור, מרגש, סוחף. כזה שהתגעגענו אליו שנים. ולא כשלה גם מול ההגנות הכי טובות, חזרה במהפכים לא הגיוניים למוח האנושי הרציונלי, ו"חזרה מהמתים" במשחקים רבים, גם במעמדים הכי גדולים וגם מול הקבוצות הטובות בעולם. כיצד הם הצליחו בכך? כי הם עבדו מתוך התשוקה והאמונה. אם תשאלו כל פסיכולוג ספורט מהו הגורם המכריע שחקנים ברגע האמת – הוא ישיב "פחד וספק". כשאתה חושב על מהלכים יותר מדי, כשאתה מנתח, כשאתה לא מאמין בעצמך ופועל מתוך החשש או הספק הכי קטן – אתה לא תהיה חד כתער ברגע האמת, בשבריר השנייה שצריך להיות חד כדי שהשפיץ של הנעל יפגוש בכדור ברגע הקריטי, כדי לשחק בחופשיות ושמחה, כדי לחזור מהמתים ולהאמין שזה אפשרי - ולתת 3 גולים במחצית המכרעת במצב של פיגור 2:0 בחוץ מול ההגנה הטובה באלופות. מכל אלה ברצלונה השתחררה העונה – הם האמינו בעצמם ושיחקו מתוך התשוקה. ולכן הם היו בלתי ניתנים לעצירה, לא היה שום ספק בדרך, אלא אמונה שלמה – שעשתה את ההבדל.
ומי שחושב בראשו כרגע שבסוף אינטר עלו לגמר וזה לא הספיק – זה נכון. אבל בלב, בשטח, כולם יודעים שבארסה הטובה באירופה, למרות שהודחה. מבחינתי, התוצאה הסופית לא הייתה רלוונטית בכלל. חמוץ לחטוף את הגול הזה בדקה ה-93, אבל יותר חמוץ לא להאמין בדרך שלך ולסטות ממנה. האנשים מרגישים שבארסה הטובה בעולם כרגע - כי הלב פשוט יודע.
הנשמה שלנו יודעת מה היא מחפשת, מה מרגש אותה, מה מהדהד איתה. כשאנחנו עושים משהו לא טוב, גם אם במודע אנחנו מנסים לעבוד על עצמנו ולהגיד שאנחנו בסדר – בפנים אנחנו מרגישים שאיננו מרוצים מעצמנו. עמוק בתוך לבבות של המונים, שחיים בפחד ובשעמום שבשגרה, בחוסר סיפוק וחוסר תשוקה שאנו מיואשים מהם לרוב, מצאנו את ברצלונה של עונת 2024/2025. התשוקה שנטפה במשחקים של בארסה, האהבה חסרת הפשרות שהייתה להם למשחק הידהדה עם לבבותינו שצמאים לה. מעולם לא הייתי אוהד בארסה, אבל השנה כן, בעל כורחי, כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". וליבי לא יכל להישאר אדיש למעשים של בארסה. לא בגלל השם, צבע החולצה או הסמל, ולא בגלל אף שחקן שלהם. אלא בגלל התשוקה, ההשראה והאהבה שהם עזרו לי להחזיר לחיים שלי ולמשחק הכדורגל. בגלל זה אנחנו רואים כדורגל. בגלל זה אנחנו אוהבים ספורט. כי יש בזה אהבה ותשוקה. יש בזה את הניצוץ שאנו מחפשים ורוצים בפנים, ולא תמיד יכולים להרגיש בשגרה שלנו.
כתבתי לכם מתוך מטרה אחת בלבד – לתת השראה, אהבה, אמונה ותשוקה. אני כותב מתוך רצון להפיץ אליכם אור, ולא פחד ושנאה. אם מצאתי לב אחד שהדברים הידהדו עמו, זה שווה הכל. אני מאחל לכל אוהדי הכדורגל והספורט, לא משנה איזה קבוצה אתם אוהדים, להמשיך ליהנות מספורט, מהכדורגל, שעבור רבים מאיתנו זה לא עוד משהו שרואים בטלוויזיה, זה מיקרו-קוסמוס של המציאות – השראה ורגש אינסופי שאפשר להפיק ממנו הרבה מחשבות ותובנות לחיים הפרטיים שלנו, למציאות שלנו. הגיע הזמן שנכניס יותר תשוקה ואהבה לחיים שלנו ונהפוך צד לתקליט - מפחד ושנאה – לתשוקה ואהבה.
אינני מעוניין לשפוט אף אדם ואת דרך פעולתו. אם פגעתי במישהו אני מתנצל מעומק ליבי, לפעמים לא קל לשמוע דברים כאלה, אבל אין לי כוונה לפגוע. רצוני היחיד הוא לפתוח לכם את הלב.
תודה שקראתם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
