אם יש משהו שקלאני בראון, הסנטרית הנהדרת של מכבי אשדוד, לא אוהבת - זה להיות באור הזרקורים, ששמים לב אליה. האמת, משימה בלתי אפשרית, בטח כשהשחקנית בת ה-25 מתנשאת לגובה של 2.01 מטר, ויכולה להתהדר - מעבר לכל הישגיה בקריירה הקצרה - ככדורסלנית הגבוהה ביותר שנחתה אי פעם בישראל. "אף פעם לא אהבתי להתראיין, זה גורם לי ללחץ ועצבים", היא מודה.
אז היינו עדינים איתה, הלכנו על ביצים. ועדיין, הסתכלנו עליה כמובן מלמטה. "אנשים בגודל שלי הם כבר לא מה שהכדורסל הנוכחי 'אוהב'", צוחקת בראון. "אני תמיד אומרת שאני מהאסכולה הישנה. היום כולם אוהבים שלשות, משחק מעבר מהיר, התקפות קצרות. שחקניות פנים הן כבר לא המצרך הכי מבוקש בשוק".
אל תגידו את זה בבקשה למאמנת שלה, לקו ווילינגהאם, שחקנית פנים אגדית במונחי כדורסל הנשים הישראלי, ומי שהוליכה לפני 12 שנה, כשחקנית, את אליצור רמלה לזכייה היסטורית ביורוקאפ. היא רואה את בראון ומתמוגגת: 22.5 נקודות (שלישית בליגה), 10.0 ריבאונדים, 2.0 חסימות (ראשונה) ונתון מדהים של 72 אחוז מהשדה - הטוב בליגה. המאזן של אשדוד איתה: 0:12, מקום ראשון כמובן. והערב (17.45) מחכה לה קרב חצי גמר גביע מול הפיינאליסטית מאשתקד, אליצור חולון.
הכל הודות לאמא
בראון לא הגיעה לכדורסל משום מקום. ככה כשאת הבת של פי-ג'יי בראון, שחקן עם רזומה של 15 שנה ב-NBA, ומי שזכה בעונתו האחרונה בליגה באליפות במדי בוסטון סלטיקס. קלאני הייתה באולם בערב ההוא שבו אביה הניף את הגביע על שם לארי אובראיין ונשבתה בקסם. "אני עד היום זוכרת את האליפות ההיא, או חלק גדול מהמשחקים שלו", מסבירה היורשת. "הייתי אז בת 9, אז לא ממש הבנתי את הרצינות שיש בזה. עכשיו כשאני מבוגרת - מובן לי מה הקושי בלהיות שחקן מקצועני וכמה צריך להשקיע".
אם תשאלו אותה, היא די מזכירה את אביה (2.11 מטר). לא רק בתפקיד (גם הוא שיחק כפורוורד/סנטר ב-NBA), אלא גם בפיזיות ובזריזות מתחת לסל. רק שמי שעזר לה לבנות את הבסיס הראשוני הייתה דווקא האמא, די (1.96 מטר). "אבא שלי לא היה באמת מעורב כמו שכולם חושבים", היא משחזרת. "זו הייתה אמא שלי מעל הכל. היא זו שעבדה איתי, בנתה את המשחק שלי. אפשר להגיד שהיא הסלע האיתן שלי לאורך כל הקריירה".
בראון, בוגרת מכללת ביילור, נבחרה בדראפט ה-WNBA של 2019 במקום השביעי על ידי לוס-אנג'לס ספארקס, ובהמשך הקריירה שיחקה בסין, חזרה לארה"ב אל אטלנטה דרים, ובשנתיים האחרונות כיכבה בטורקיה.
שוברת שוויון
לאשדוד היא הייתה אמורה להגיע כבר באמצע העונה שעברה, במקום קלסי בון, רק שלא קיבלה שחרור מהטאי הטורקית, ולאחר מכן כבר ניסתה את מזלה בליגת הקיץ של ה-WNBA. המנהל המקצועי של אשדוד, אורי בן-סימון, לא ויתר. בכל זאת, אחרי חמש זכיות רצופות בצלחת - בארבע השנים האחרונות אשדוד סיימה את העונה תמיד כסגנית האלופה. השנה, עם בראון בעמדה מספר 5, מאמינים בקבוצה שהנאחס יישבר.
"זו שחקנית שהיא שובר שוויון בליגה", מסביר בן-סימון. "בקיץ לא ויתרתי, רצינו שהיא תגיע לפה, ועשינו הכל כדי שזה יקרה. ידענו מה היא שווה".
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: לקו ווילינגהאם ויערה יצחקי מאשדוד ודניאל רבר ועדן ענבר מחולון
(צילום: עודד קרני, איגוד הכדורסל)
"יש לי סוכנת יהודייה, אז שמעתי דברים טובים על ישראל", מחייכת בראון. "רציתי לשחק כדורסל. אני מבינה כעת כמה זו מדינה מיוחדת, עם אנשים מאוד נחמדים".
בקבוצה כמו מכבי אשדוד צריך בכלל לדבר על מטרות?
"לא ממש. אנחנו במקום הראשון בליגה, עלינו לחצי גמר הגביע. המטרה היא לזכות בדאבל, חד וחלק".
זה מדהים, אבל את מספקת מספרים מרשימים ועושה זאת כמעט בלי שאף אחד שם לב.
"אני כמו טים דאנקן. קולעת 20 ויורדת לנוח. שחקנית שמאוד אהבתי, ועדיין אוהבת, היא סילביה פאוולס. מבין כל הכדורסלניות בארה"ב היא זו שהכי שמתי לב אליה ובלטה בעיניי. כשהייתי במכללות ופגשתי אותה, רצתי לבקש חתימה".
לשחק תחת מאמנת כמו לקו ווילינגהאם זה בטח מוסיף?
"המון. היא מאמנת מעולה ואני לומדת ממנה המון. נותנת לי טיפים ועצות מהימים שלה כשחקנית. כמאמנת, היא יודעת איך לדבר איתנו ולשפר אותנו. אני צופה לנו רק דברים טובים. למרות שבינתיים הכל הולך, טפו טפו טפו, מושלם".
ענבר מחכה לווילינגהאם
כאמור, הערב תצא לדרך חגיגת חצאי גמר גביע המדינה בבית מכבי בראשל"צ עם המשחק המרכזי בין אליצור חולון למכבי אשדוד. יהיה זה מפגש פיקנטי על הקווים, כשעדן ענבר מחולון יפגוש את ווילינגהאם מאשדוד. הוא הדריך אותה לפני יותר מעשור כשעוד הייתה שחקנית. "אנחנו אנדרדוג? אין לזה משמעות בעיניי", אמר ענבר. ווילינגהאם השיבה: "אי־אפשר כרגע לשמוח מזה שאנחנו לא מנוצחות בליגה, כי צריך להשיג בסוף את המטרה הסופית".
במשחק השני (20.00) יתמודדו בנות־הרצליה ומכבי חיפה. "זה נכון שאנחנו באות ממקום נמוך יחסית בטבלה, אבל נעשה את הטוב ביותר שלנו", אמרה קפטנית הרצליה אופיר לביא. מאמן חיפה, מויה טאצ'י, סיכם: "אי־אפשר לצפות מה יקרה במשחק אחד, נבוא לשחק כדורסל יפה וחזק במשך 40 דקות".
