עבור חובבי כדורגל התקפי, הסגל של נבחרת צרפת נראה במבט ראשון כמו פנטזיה: שפע, היצע בלתי נגמר ואפשרות להרכיב שלושה הרכבים שונים שכולם יאיימו על התואר. בתור אדם שבגיל 7 קיבל החלטה לאהוד את הקבוצות הכי רומנטיות (והכי פחות מעוטרות) באירופה – מארסנל, דרך רומא ועד דורטמונד – אני תמיד מעדיף כדורגל התקפי, יצירתי ונועז.
אבל הסגל הנוכחי של צרפת הוא לא נוצץ – הוא נוצץ מדי. הוא בעיקר מרצה את האגו של קיליאן אמבאפה, ופחות את המציאות הטקטית שהנבחרת צריכה. ברוכים הבאים לגרסת 2026 של הפיאסקו הגדול מ-2010.
על הקווים יושב מאמן שקול ומעוטר. הוא יודע שזה הקמפיין האחרון שלו, אין לו מה להפסיד, והוא מנהל את האירוע בקור רוח. אבל גם הוא יודע שחדר ההלבשה שלו מכיל כמות אגו שלא בטוח שעשרה חדרי הלבשה יכולים להכיל. ובמרכז האגו הזה עומד קיליאן אמבאפה – האיש להאשמות מיוחדות. כל דבר מלבד הנפת הגביע והאיש יאשים את כל העולם חוץ מאת עצמו.
החגיגה הזו מתחילה כבר בשלב הבתים, בבית שהוא לא פחות חזק (ויש שיגידו הרבה יותר) מזה של-2010:
• סנגל: אלופת אפריקה המכהנת, פיזית וקשוחה.
• נורבגיה: נבחרת שאמנם מתקשה לעיתים להתחבר, אבל מחזיקה בסגל מטורף שיכול להעניש כל הגנה.
• עיראק: האנדרדוג המובהק של הבית, שכל תוצאה מולה מלבד שלוש תבוסות תפתיע את כולנו.
(אגב נוסטלגיה – שמתם לב שדרום אפריקה ומקסיקו שוב באותו הבית? הבית הכי פתוח שאני זוכר אי פעם).
הבעיה המרכזית של הצרפתים היא לא הכישרון, אלא האיזון. אני מבין את ההחלטה להשאיר את קולו מואני בחוץ (האיש סוחב עמו חותם כבד), אבל חלוקת התפקידים בסגל פשוט הזויה: חמישה קשרים בלבד לעומת תשעה שחקני התקפה.
כמות שחקני ההגנה מוצדקת עבור שיטה שרוצה חילופים דינמיים באגפים, אבל האמצע? האמצע לא יציב, פרוץ ורועד:
• אורליאן טשואמני: הבחירה בו הגיונית ברמה הכוללת. בשיאו הוא מהטובים בעולם, אבל בסטנדרטים שלו הוא מגיע אחרי עונה רעה. אם לקחו אותו למרות עונה פחות טובה, למה לא הפעילו את אותו ההיגיון על שחקנים אחרים שנופו?
• אדריאן ראביו: לדעתי לא חווה עונה טובה יותר מהשחקנים שהודחו, והוא לא עדיף עליהם בשום צורה.
• מאנו קונה: בתור אוהד רומא, שמחתי מאוד כשהגיע אלינו. המציאות? הוא הוכח כפלופ. הוא לא שחקן שיכול להחזיק מרכז שדה של נבחרת שרצה לתואר.
• וורן זאיר-אמרי: אוברייטד. הוא לא יכול להחזיק את המרכז ובטח שלא לתפקד כמגן. (ולפני שכולם צועקים עליי: פ.ס.ז' היא לא קבוצה מאוזנת, ולהגיד שהיא הייתה טובה יותר מבאיירן – ששמחתי שהפסידה – זה שקר החיים).
הניסיון לקחת את פ.ס.ז' ולהגיד שהשלד שלה מספיק טוב לריצה לזכייה הוא לא יותר מניסוי מסוכן במעבדה.
קיליאן אמבאפה החליט על רוב הסגל הזה, וזה ניכר בכל עמדה. מאגנס אקליוש מיותר לחלוטין ולא אמור לראות דשא – יש יותר מדי שחקנים שעדיפים עליו בכל תפקיד.
הרעיון של חלוץ מטרה הוא נהדר, ולכן הזימונים של ז'אן-פיליפ מטטה ומרקוס תוראם הגיוניים. אבל רגע – איפה קיליאן ישחק?
אם הוא ישחק באגף, מה נעשה עם מייקל אוליסה, דזירה דואה, ריאן שרקי, בראדלי ברקולה וכמובן עוסמאן דמבלה – האיש שכולם רוצים להכתיר לטוב בעולם, למרות שבקמפיינים הקודמים הוא פשוט נעלם בנבחרות פחות נוצצות מזו?
השחקנים האלה – שרקי, אוליסה, ברקולה, דואה – כולם שחקני טופ, אבל הם לא נדרשים (ולא רגילים) לעשות הגנה ברמה שהסגל הלא-מאוזן הזה דורש. כשאין קישור שיחפה עליהם, צרפת בבעיה קשה.
נניח שצרפת תציג שלב בתים מושלם ותסיים ראשונה. היא תפגוש בשמינית הגמר קבוצה שתסיים שלישית – משוכה בלתי נראית לעין כרגע, אבל בהחלט עבירה. (אם היא תסיים שנייה, אגב, היא עלולה לפגוש את השנייה מהבית של גרמניה, חוף השנהב ואקוודור – שלדעתי תפתיע בגדול).
אבל בואו נלך על התרחיש האופטימי שבו היא מסיימת ראשונה ועוברת את שמינית הגמר. מה אז?
פורטוגל (מפגש מול "החצי השני" של פ.ס.ז'): תקשה מאוד על צרפת. המרכז של היריבות שמכיר את השיטה הזו טוב מאוד, בנוי משחקנים מאוזנים בהרבה.
קרואטיה: אם כל הפצועים שלהם יחזרו בזמן, מדובר בנבחרת עיקשת, מנוסה ורעה שתדע לנטרל את האגפים המוצפים של צרפת.
ברזיל: על מפגש כזה אין בכלל צורך להרחיב.
שורה תחתונה: המונדיאל הנוכחי מגיע אחרי עונה סופר-אינטנסיבית. נבחרות יצטרכו להתבסס על הספסל ועל איזון טקטי יותר מתמיד. צרפת, עם סגל נוצץ מדי, קישור חלש ואגו בשמיים, נמצאת בדרך המהירה לפיאסקו שיזכיר לנו נשכחות מ-2010. ראו הוזהרתם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
