ג'ק גריליש הפתיע עם בחירה מעניינת: לעבור לאברטון בהשאלה ממנצ'סטר סיטי. במקום לנסות להיכשל בקבוצה גדולה אחרת, הוא רוצה לחזור להיות שחקן מוביל שהאוהדים מתעלפים מהעובדה שהוא מגיע (אפשר להגיד עכשיו לאברטון, תרגיעו עם הסטורי – הבנו). אנחנו עוסקים במדור הזה לא מעט בשחקנים שהתרסקו ובכישרונות־על שהתרסקו. בזכות העובדה שגריליש הוא לא שחקן אנגלי טיפוסי, ומזכיר את פול גאסקוין האגדי בקסמים שלו, הפעם נהיה יותר אופטימיים ונלך על חמישה כוכבים שנכשלו בקבוצה גדולה, וחזרו לעצמם מיד אחר כך בקבוצה אחרת. שחקנים שגריליש יוכל לשאוב מהם השראה בימים הלא פשוטים שצפויים לו (בכל זאת, הוא עבר לאברטון). אולי הוא יחזור בשנה הבאה למנצ'סטר סיטי מהדלת הראשית.
5. רומלו לוקאקו
נופל וקם
ההגדרה המילונית ליד הביטוי "הקריירה שלי היא כמו רכבת הרים". באותו זמן, הוא גם אוברייטד וגם אנדרייטד. עשה יותר קאמבקים מפתיעים מהאנדרטייקר. היה כישלון ענק בצ'לסי, הגיע לאברטון והפך למפלצת בפרמייר־ליג. אחר כך עבר למנצ'סטר יונייטד, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות ונתנה לו עוד תקופה קשה להוסיף לרזומה. באינטר הוא זכה באליפות והיה נראה שסוף־סוף מצא בית. ואז, כמו דמות בקומדיה שחוזרת לאקס כי "אולי הפעם זה יעבוד" – חזר לצ'לסי. ספוילר: זה לא עבד. אבל הוא כן הצליח לחזור לחיים ברומא ולזכות באליפות עם נאפולי. אולי קריירת כדורגל יציבה נשמעת לו כמו דבר משעמם, ואולי הוא סתם אוהב לעבור דירות ומדינות.
4. אנחל די מריה
ד"ש לוואן חאל
אנחל די מריה הגיע למנצ'סטר יונייטד בקיץ 2014 כהחתמה הכי יקרה בתולדות המועדון אז – 59.7 מיליון ליש"ט, אלוף אירופה טרי מריאל מדריד. הבעיה? הוא נחת בקבוצה מבולבלת של לואי ואן חאל, שביקש ממנו לשחק כמו חייל. פתיחת העונה הייתה חלומית וכללה שער בכורה בצ'יפ גאוני מול לסטר, אבל מהר מאוד הגיעה ההידרדרות והפרידה אחרי עונה אחת בלבד. בפריז סן־ז'רמן היה לדי מריה הרבה יותר קל, והוא חזר להיות אחד השחקנים הטובים בעולם. "האטריה" הפך לאגדת מועדון בפ.ס.ז' עם חמש אליפויות, העפלה לגמר ליגת האלופות ב־2020 ושיא הבישולים של המועדון בכל המסגרות.
3. חואן רומן ריקלמה
ד"ש לוואן חאל 2
חואן רומן ריקלמה – שם שחייבים לומר במלואו – הגיע לברצלונה ב־2002 אחרי שכיכב בבוקה ג'וניורס. על הנייר הוא התאים לבארסה: גאון, איטי, והכדור דבוק לו לרגל. הבעיה? גם פה המאמן היה לואי ואן חאל – ההולנדי עם הפנקס שתמיד פתוח, שדרש ממנו ללחוץ, לרוץ ולחטוף כדורים כאילו גדל כמגן ימני. ריקלמה הרגיש שדורשים ממנו לשחק כדורגל בלי כדור, וכשזה קרה, הוא פשוט לקח אותו איתו לוויאריאל. שם קיבל את המפתחות, שלט בקצב, והצעיד את "הצוללת הצהובה" למקום שלישי ולחצי גמר ליגת האלופות. ריקלמה עצמו שמר על כבוד, אבל את החשבון סגר בשבילו לאו מסי, שחגג במונדיאל האחרון על הולנד ו־ואן חאל עם התנועה המזוהה עם האליל שלו, אחרי שהמאמן הצליח לעצבן גם אותו.
2. רוברטו באג'יו
זן מאסטר
כשהוא כבר בן 33, עם ברכיים של בן 83, "הקוקו האלוהי" נחת בברשיה אחרי תקופה לא מוצלחת באינטר. לא שזה היה מקרה אבוד – קבוצות רצו אותו – אבל באג'יו חיפש מקום שיאפשר לו לתרגל מדיטציה בשקט, לגדל את הסוסים שלו ולברוח מהרעש של המועדונים הגדולים. הספורטאי הבודהיסטי הגדול בהיסטוריה הפך את המועדון הצנוע לקבוצה שמפחידה יריבות גדולות, עם שערים חכמים ונגיעות של מאסטר. בארבע עונות הוא כבש 46 שערים, שבר שיאי מועדון ושם אותו על המפה. "ברשיה של באג'יו" נחלצה ממאבקי ההישרדות האופייניים והתרגלה לחלק העליון של הטבלה. זה היה חייב להסתיים בקאמבק מרגש למונדיאל 2002 עם איטליה, אבל טרפאטוני החליט שלא – ושילם על זה בהפסד לדרום־קוריאה.
1. דניס ברגקאמפ
שינה את ארסנל
ההולנדי הלא־מעופף – לא רק בגלל הפחד לטוס, אלא גם כי סגנון הגנתי עושה לו פריחה – נחת באינטר (לשם קריירות הולכות בניינטיז כדי למות) ב־1993 אחרי שזכה עם איאקס בגביע אופ"א, ועם השוואות ליוהאן קרויף (כי בכל סיפור הולנדי חייבים קרויף). אבל הכדורגל האיטלקי היה קשוח מדי בשביל הטיפוס הרגיש, שנודע גם בלחץ שלו לחזור כמה שיותר מהר הביתה אחרי משחקים. אחרי שנתיים, הוא עבר לארסנל ונולד מחדש כמשיח. מ"ארסנל המשעממת" היא הפכה לקבוצה התקפית. שלוש עונות אחרי שהגיע, ובתום שבע שנות יובש, הוא הוביל את התותחנים לאליפות מתוקה. ברגקאמפ הוכיח שלא צריך כנפיים כדי לעוף, מספיק שתדע לכדרר ולסובב כדורים לרשת. הוא פיספס כמה משחקי חוץ, אבל ארסנל שילמה את המחיר באהבה.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.08.25
