זו הייתה הברקה לא רעה של התסריטאי. הקהל של מכבי חיפה כבר התחיל לעזוב אחרי הדקה ה־70 די מיואש – טוב, הוא די מורגל - בסגנון המוכר במהלך העשור האחרון.
מכבי ת"א אפילו התקרבה לשלישי, והכל היה מוכן לניתוח הפסיכולוגי בשנקל של המנטליות החיפאית הרעועה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הפרשנים יספרו לנו על ברק בכר הענק (לחלוטין המאמן הטוב בישראל), על הטעויות של קרסטאיץ' ועל המחדלים של פריצה. אבל בסופו של דבר, עד כמה שתשנאו את הקלישאה, זה הכדורגל: נזיל, הפיך ומתעתע. אני משוכנע למשל שלו מתן בלטקסה לא היה נפצע ועדן שמיר לא היה נשכב ברגע הקריטי (אולי הצגה, אולי פציעה), המשחק לא היה נגמר בהפסד צהוב. אבל זה נשמע כמו תירוצים, וזה גם לא מה שחשוב.
בשורה התחתונה, מכבי חיפה אכן שברה מחסום פסיכולוגי עצום ודי לא נורמלי. לא לנצח את היריבה המרה שלך במשך יותר מחמש שנים ולספוג השפלות פעם אחר פעם, זה לא תרחיש שיכול לחזור. הפעם חיפה עשתה את זה בצורה מעוררת הערכה. הסכין הסתובב בלב עם הכדור של דין דוד המוכשר, אבל אחרי יותר מכמה מחשבות, כל זה לא ממש נורא.
הנורא האמיתי כבר נרשם ב־2:2 במשחק העונה שעברה, שלמעשה הכריע את קרב האליפות לטובת חיפה. ההפסד של מכבי ת"א לא יחבל לה הפעם במאבק על האליפות וכנראה לא יגרום לירידתה.
אפשר גם להזכיר שהקבוצה הטובה בישראל - לפי הפרשנים - ירקה דם והימרה בשיגעון על כל קופת החלוצים שלה כדי לנצח את הסגל החלש ביותר של הצהובים בעשור האחרון, בהובלת מאמן שנחת רק עכשיו, שלא לדבר על העובדה שזה קרה רק אחרי שכוכב גדול נזרק בבושת פנים מצד אחד ועבר למתחם הירוק המדוכדך והשקוע בחוסר רלוונטיות מתמשכת.
ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות. מכבי ת"א היא כרגע נפילה אחת גדולה. הכישלון מתחיל מגולדהאר, שכבוס אחראי לקיץ מבזה, ומחלחל לכל מי שמתחתיו. אפשר לנתח בגיליון שלם מה קרה ולמה - והכל יהיה די מדויק - אבל אפשר גם להציע הסבר שלפיו לכל מועדון פאר יש עונה או יותר של התרסקויות, אם נידרש למשל ליובנטוס של השנה, יונייטד או ארסנל. המועדון הגדול וההישגי ביותר בישראל יצא לשנת חופשה כדי לסדר כמה עניינים. אל תדאגו יותר מדי, עוד נשוב בגדול.
