רק לפני עשרה חודשים, מוחמד סלאח היה מלך ליברפול. אחרי עונה של 29 שערים, 18 בישולים ואליפות, היה נדמה שלמרות הגיל (32) יש לו עוד המון מה לתת. אבל האדומים לא סמכו על זה וביצעו רכש של חצי מיליארד יורו עם מסר ברור: מתכוננים לחיים שאחרי. אולי כדאי שתתחיל לארוז. ליברפול רמזה לו את זה עוד בעונה שעברה כשהתעכבה עם הארכת החוזה שלו עד לרגע האחרון, והוא היה רק לשנתיים בעוד הדרישה של המצרי הייתה לשלוש שנים לפחות.
האדומים צדקו: הנפילה של סלאח הייתה מהירה יותר משבר יירוט שנוחת על הקרקע. חמישה שערים עד כה העונה בפרמייר־ליג, יחס קריר מארנה סלוט וישיבה על הספסל. הציפייה התמימה של האוהדים היא שסיפורי אגדה כאלה - כוכב שהחזיר את המועדון לימיו הגדולים - יסתיימו בהליכה יד ביד לעבר השקיעה. אבל לרוב, האגו של הצדדים גורם לכך שזה נגמר בפיצוץ: הודעה בהפתעה ברשתות החברתיות, כשעוד נשאר עוד הרבה על מה לשחק העונה. הסאבטקסט כאן ברור: סלאח כועס ופגוע, אז הוא החליט להכות בחזרה ולהפנות אליו את אור הזרקורים - לפני הפרידה הוודאית בקיץ. זאת "מלחמת מנע" שעלולה לטלטל את המועדון. מעשה אגואיסטי, אבל הוא לא הכוכב הראשון וגם לא האחרון שמסיים כך. השילוב בין אגו של כוכב, הנהלה שחושבת על היום שאחרי והלחץ התקשורתי לדעת מה קורה - גורם לכך שסופרסטארים רבים עוזבים בטריקת דלת.
הליידי והג'נטלמן
כולם זוכרים את הראיון האחרון של כריסטיאנו רונאלדו לפני מונדיאל 2022, בו אמר שמנצ׳סטר יונייטד בגדה בו ולא תמכה בו בתקופה הקשה בחייו - הוא וזוגתו ג׳ורג׳ינה ציפו לתאומים ואחד מהם מת בלידה. מיד אחרי המונדיאל הוא עבר לאל־נאסר. אבל רונאלדו הוא פצצת אגו, גם לשחקנים שקטים ומנומסים ממנו זה קרה. איקר קסיאס נחשב למלאך, עד שחווה ירידה ביכולת. הוא קיבל בוז מאוהדי ריאל מדריד, מוריניו החליט לספסל אותו ופלורנטינו פרס הוסיף ש"הוא לא מתמודד עם הלחץ". התוצאה: מסיבת עיתונאים עצובה שבה קסיאס ישב לבדו והודיע על עזיבה אחרי 25 שנה בהן שירת במסירות את המועדון. אף אחד לא היה שם. ריאל הראתה גם לראול את הדרך החוצה באסרטיביות, עד שהוא נשבר ועבר לשאלקה.
לאו מסי עזב בדמעות את ברצלונה בגלל בעיות כלכליות, אבל הייתה תחושה שאפשר היה לעשות יותר. אולי המקרה הכי שובר לב היה של אלסנדרו דל פיירו. "ג׳נטלמן לא עוזב את הליידי שלו", הוא אמר אחרי שיובנטוס ירדה ליגה בגלל פרשת הקלאצ׳ופולי ונשאר כדי להעלות אותה בחזרה. הנשיא אנדראה אניילי גמל לו עם פרידה חד־צדדית ב־2011, "זאת העונה האחרונה של דל פיירו" הפתיע בהודעה באוקטובר. הכוכב בן ה־36 ניהל באותו זמן מו"מ על הארכת החוזה, ולא ידע שהפור כבר נפל. עד היום הוא שומר על כבודה של יובה ולא מספר בדיוק מה היא עשתה לו, רק שזה היה "קשה מאוד".
ליברפול הייתה יכולה לעשות את זה לסלאח, אבל הוא החליט שהמילה האחרונה תהיה שלו. למרות שהוא היה הפנים של ליברפול החדשה והפך אותה מלוזרית לווינרית - לא היה לו שום סיכוי מול הנהלה שמחליטה לבנות מחדש. זאת פסיכולוגיה שמזכירה קצת תהליך של שיפוץ ביתי: צבענו את הקירות, למה שלא נחליף גם את הסלון על הדרך. האוהדים ייקחו את זה קשה בהתחלה, אבל התארים בעתיד יגרמו להם לשכוח מהפרידה המכוערת. תשאלו את ריאל מדריד, זה עובד לה כמעט בכל פעם. ההבטחה של האוהדים "לעולם לא תצעדי לבד", מיועדת קודם כל לקבוצה. השחקנים יכולים לעשות את הדרך הזו בלי ליווי.
אפשר גם אחרת
הודעתו של המצרי הגיעה ארבעה חודשים אחרי שהוא התפוצץ על הנהלת הקבוצה בהתקף זעם יוצא דופן: "אני על הספסל אחרי כל מה שעשיתי בשביל המועדון הזה, זרקו אותי מתחת לגלגלים. יכול להיות שבקרוב יהיה המשחק האחרון שלי". בסוף הוא עבר את ינואר, אבל השקט החזיק רק חודשיים. הפעם הוא לא התפוצץ, אבל המסר עבר. אפשר לדמיין מה קרה שם מאחורי הקלעים, או שאפשר לצפות ב"ריקוד האחרון" ולהבין טוב יותר מה קורה בקבוצות בהן ההנהלה מחליטה לעבור לעידן חדש. ג׳רי קראוס החליט להעיף את פיל ג׳קסון וסקוטי פיפן משיקגו, ו־ויתר על הסיכוי הקטן שמייקל ג׳ורדן ימשיך לעוד עונה. "היינו יכולים להשיג את האליפות השביעית", אמר מייקל בסוף הסדרה. אפשר אפילו במקרה הזה להבין את הצד של ההנהלה שחושבת על בנייה מחדש. אבל זה לא חייב להסתיים בפיצוץ, יש גם דרכים אחרות.
אחת הדרכים היא להתמסר לחלוטין לכוכב המזדקן, כמו הלייקרס וקובי בראיינט בשנותיו האחרונות. הם איפשרו לקובי עונות פרישה על חשבון התחרותיות. ויש דרך יותר מעניינת: הסופרסטאר לוקח צעד אחורה. טים דאנקן ויתר על האגו וגם על כסף וזכה עם סן־אנטוניו בעוד אליפות. דירק נוביצקי הפך למנטור של לוקה דונצ׳יץ׳ בעונתו האחרונה בדאלאס. אבל מדובר בעופות מוזרים, שניהם לא היו הכוכבים הקלאסיים עם הפמלייה והפוזה. גם התרבות ב־NBA שונה מהכדורגל. הוא הרבה יותר אכזרי. תראו מה קורה לליברפול העונה: אחרי אליפות מרשימה, כבר באוקטובר נגמרה לאוהדים הסבלנות והם דרשו את פיטוריו של סלוט. את הפרצופים החמוצים של סלאח על הספסל אי־אפשר היה לפספס גם אם ממש ניסו להתעלם.
כנראה שהפיתרון החד ביותר מבחינת השחקן הוא לעשות כמו טוני קרוס: לפרוש בשיא כשמתחננים שתישאר. אבל קרוס היה קשר, לא חלוץ עם תאוות מספרים שרדף אחרי כדור הזהב. רוב האגדות לא נגמרות כמו סרט של דיסני. הן נגמרות על הספסל עם מבט מתוסכל. לפחות יש פיצוי בדרך בדמות חוזה חלומי באחת ממדינות המפרץ.
פורסם לראשונה: 01:30, 27.03.26
