אי-אפשר להמעיט בערכה של אליפות עולם, וגרמניה היא אלופת העולם בכדורסל בזכות ולא בחסד. היא ניצחה את הכי טובות בדרך לשם. רק שגרמניה זכתה באליפות הזאת משום מקום. שום דבר לא היה מונח על הכתפיים שלה, לא היו ציפיות. אף אחד, חוץ משחקני הנבחרת עצמם, לא היה מתאכזב אם היתה מסיימת במקום טוב, אי שם באמצע.
אבל הדרך לדאבל, עם זכייה באליפות אירופה הנוכחית בריגה, היא דרך אחרת. גרמניה הופיעה לטורניר כאחת הפייבוריטיות הגדולות שלו, במיוחד לאחר ההדחה של ניקולה יוקיץ' וסרביה בשמינית הגמר. גרמניה טיאטאה את כל חמש היריבות שלה בבית המוקדם, עם ממוצע נקודות של 105.8 למשחק. פורטוגל מתחה אותה שלושה רבעים בשמינית ועדיין גרמניה סיימה את המשחק בניצחון של 27 נקודות הפרש, ואילו ברבע הגמר, נגד לוקה דונצ'יץ' בשליחות אלוהית, היא התגברה על פיגור לאורך כל שלושת הרבעים כדי לנצח ולעלות לחצי הגמר היום (17.00) נגד פינלנד, יריבה אותה ניצחה ב-30 נקודות הפרש בבית המוקדם (בחצי השני ב-21.00 ייפגשו טורקיה ויוון).
איך זה קרה? צריך לזכור שגרמניה היא מדינת כדורגל, ושוב כדורגל, ועוד שמונה פעמים כדורגל, כדורגל ליגות נמוכות, אחריהם כדוריד, הוקי, טניס, מרוצי מכוניות ואז כדורסל. אפילו עכשיו, כשגרמניה קרובה לזכייה באליפות אירופה, הנבחרת הלאומית נדחקה לשולי החדשות בגלל המשחקים הראשונים של נבחרת גרמניה בכדורגל במוקדמות המונדיאל.
ככה שכדי שכדורסל יהפוך לספורט שבכלל נמצא על הרדאר, הוא היה צריך דמות מיתולוגית, ואת זה סיפק לגרמניה דירק נוביצקי, ששינה את כללי המשחק לגבי גבוהים שיכולים לקלוע מכל מקום, והפך בקלות לאחד מ-30 השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של המשחק. לא הרבה אנשים התעוררו באמצע הלילה לראות את נוביצקי, אבל הוא הפך את הכדורסל לספורט שצעירים מתעניינים בו. כשהוא זכה עם דאלאס באליפות ה-NBA, הוא הפך לדמות לחיקוי. השלד המרכזי של הנבחרת הנוכחית גדל על נוביצקי.
דור של כשרונות-על
מה שעיכב במספר שנים את ההתפתחות של הנבחרת היה מיקוד לקוי של הקבוצות בליגה הגרמנית, שהביאו יותר ויותר זרים ולא נתנו לשחקנים מקומיים להתפתח. בעשור האחרון הליגה נקטה במספר פעולות שנתנו יותר הזדמנויות ודקות משחק לשחקני הבית. יותר ויותר מועדונים הבינו את מקומם בתוך הקונטקסט של הכדורסל האירופי, שהם צריכים להתרכז בכדורסל המקומי ובעיקר לפתח ולהשביח צעירים מוכשרים כדי שקבוצות גדולות יותר יתעניינו בהם (זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן בן שרף בחר באולם בשנה שעברה: הוא שיחק בה שנה אחת, קיבל דקות משחק וחשיפה ונבחר בסיבוב הראשון של הדראפט, בדיוק התסריט שאולם תיכננה עבורו).
אבל אף נבחרת לא מנצחת את ארה"ב וסרביה בדרך לזכייה באליפות העולם, מפסידה לצרפת המארחת בחצי גמר הטורניר האולימפי ומעפילה לחצי גמר אליפות אירופה, רק בגלל המיתולוגיה של נוביצקי, תוכנית לפיתוח שחקנים והתעקשות שהם יהיו תלמידים מצטיינים לצד שחקני כדורסל מבטיחים. גרמניה נהנית מדור מיוחד של כשרונות-על. דניס שרודר אולי עובר מקבוצה לקבוצה ב-NBA, אבל הוא המנהיג ללא עוררין של הנבחרת. פרנץ ואגנר הוא סופרסטאר באורלנדו (גם אחיו, מוריץ, הוא שחקן מצוין שלא משתתף בטורניר הנוכחי), טריסטן דה סילבה משחק עם האחים במג'יק, דניאל תייס ממונאקו מחזיק בעבר בליגה הטובה בעולם, ואיתם עוד שורה של שחקנים משלימים בראשות הקלע האדיר אנדראס אובסט, אחד מחמשת הנציגים של אלופת גרמניה באיירן מינכן בסגל הנוכחי.
ומה שמרתק הוא שהמאמן הספרדי אלכס מומברו לא מעורב במסע של השבועיים האחרונים. בגלל מחלה, הוא נשאר בחוץ ועוזרו האוסטרלי אלן איברהימאגיץ' לקח אחריות. זו הוכחה לכך שמדובר בנבחרת מאוד מאוחדת, עם הרבה ניסיון, שעברה הרבה ביחד ויודעת איך להתגבר על מכשולים. למרות ההצלחה ב-NBA, התהילה וחוזי הענק, מדובר בנבחרת נטולת אגו, עם היררכיה מטושטשת אבל ברורה: כל אחד יכול לקחת את המושכות בכל רגע נתון – אבל שרודר הוא המנהיג הבלתי מעורער. נבחרת ממוקדת מטרה, יודעת מה היא צריכה להפיק ומה לצפות מעצמה. זו לא נבחרת שבאה להפתיע אף אחד. היא הפייבוריטית, אלו האחרות שבאו להפתיע אותה.
פורסם לראשונה: 01:30, 12.09.25
