בשנת 2003 הפך אנדי רודיק לגבר האמריקאי האחרון שזכה בתואר גראנד סלאם. הוא ניצח בגמר אליפות ארה"ב את חואן קרלוס פררו - היום מאמנו של קרלוס אלקראס - בעיקר בזכות שני דברים: חבטת הגשה אדירה וכוח האינרציה של מעצמת טניס גברים שראתה את טובי בניה דועכים בזה אחר זה, ושמה על רודיק את כל הציפיות שלה. זה עבד פעם אחת ולא יותר. אליפות ארה"ב של 2003 הייתה הגראנד סלאם היחיד של רודיק, שפרש לפני 13 שנה ועכשיו הוא - איך לא - מגיש פודקאסט.
עם השנים הפך התואר ההוא של רודיק, באופן קצת לא הוגן עבורו, למשהו שהאמריקאים מזכירים בעיקר בעצב כנקודת הפתיחה של מסע ארוך במדבריות הגראנד סלאם לגברים - כבר כמעט 22 שנות בצורת משפילה במיוחד לאימפריה שהוציאה מתוכה את ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס ופיט סמפראס ואנדרה אגאסי. האמריקאים יכולים לטעון שלאף אחד לא היה מקום ב־20 שנות פדרר־נדאל־ג'וקוביץ'. זה נכון חלקית, אבל עדיין רק תירוץ, וכזה שאם מישהו היה מעז להעלות בימי מקנרו וקונורס, זה היה נגמר בבית חולים. "אני לא יודע איך אנחנו בכלל מביטים במראה״, אמר שחקן העבר בראד גילברט כבר לפני יותר מעשור, ושום דבר לא השתנה מאז.
כל טורנירי הגראנד סלאם הם אירועי ספורט מסוגה עילית ולכל אחד יש את הייחוד שלו: קז'ואליות אוסטרלית, אלגנטיות צרפתית, מסורת בריטית – אבל אין יותר קשה לזכייה מאליפות ארה"ב. הלחץ והזרקורים של ניו־יורק, הסלבס ביציעים, ההתחככות הקבועה של שחקנים בצופים, הקהל האמריקאי שאיש לא יכול להגיד לו "quiet please", מזג האוויר, לוח המשחקים, העייפות המצטברת משנה קשה. צריך אופי מאוד מיוחד כדי לנצח בפלאשינג מדו, והאמריקאים מקווים מדי שנה שזה לבדו ייתן לשחקני הבית צ'אנס שהטניס נטו שלהם לא מצדיק.
לפחות בטורניר שייצא היום לדרך בקווינס, יש לתקווה הזו בסיס, גם אם הוא בטון לא לגמרי יצוק. לאמריקאים יש שני שחקנים בשישייה הראשונה בעולם (טיילור פריץ ובן שלטון) ועוד שניים בעשירייה השנייה (טומי פול ופרנסס טיאפו). פריץ אפילו הגיע לגמר בשנה שעברה. חוקי ההסתברות אומרים שמתישהו זה כבר צריך לקרות. הבעיה היחידה היא שחוקי ההסתברות הם לא אלה שצריכים לנצח את קרלוס אלקראס.
כשהכל בא בקלות
הרביעייה האמריקאית הבכירה תרגיש בגב את כל התמיכה שניו־יורק יודעת לתת, אבל התמיכה של ניו־יורק יכולה לפעמים גם לשבור את הגב הזה. אולי בגלל זה האמריקאים שמים את רוב התקוות שלהם לאו דווקא על פריץ, אלא על שלטון. כדי לנצח בפלאשינג מדו צריך להיות חסר פחד ולמצוא דרך לחבק את הזרקורים, ולשלטון יש את זה בכמויות מסחריות. יש לכך אפילו גיבוי מספרי: אחוז הניצחונות של שלטון בטורנירי ATP רגילים, אלה שמרכיבים את רוב השנה, עומד על 51 בלבד. בגראנד סלאמים, הוא מעל 71.
שלטון (22) בכלל לא היה אמור להיות על הבמות הגדולות שהוא כל כך אוהב. הוא לא היה ילד עם נטייה לטניס. לא תמצאו קליפים שלו מחזיק מחבט בגיל ארבע. הוא התחיל לשחק רק בגיל 12, בעיקר כי זה היה בלתי נמנע במשפחה: אביו, בראיין, דורג בשיאו 55 בעולם, אמו, אחיו ואחותו שיחקו טניס במכללות. "טניס היה הקטע של אבא שלי, של אחותי", אמר שלטון בראיון ל"ווג". "כשגדלתי בבתי ספר ציבוריים אמריקאיים, טניס לא היה ממש מגניב. פוטבול זה מגניב, כדורסל זה מגניב, אפילו בייסבול זה מגניב, אבל טניס לא".
עם התפיסה הזו הוא גם הלך ללמוד עסקים באוניברסיטת פלורידה, שיחק טניס כי ככה זה במשפחה, וגם שם אף אחד לא נפל מהכיסא כשראה אותו. אבל אביו כן ראה משהו. הסטודנט הצעיר החל להתאמן ברצינות, עזב את הלימודים והיה ישיש בן כמעט 20 כשנכנס לסבב המקצועני. פחות משלוש שנים אחרי, הוא שישי בעולם.
4 צפייה בגלריה
כוכבת כדורגל והבת של דניס. רודמן במשחק של בן שלטון
(צילום: Scott Taetsch / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
מצד אחד, שלטון יכול להגיש במהירות של 240 קמ"ש, יש לו חבטת כף יד חזקה באותה מידה, הוא אתלט עצום ושחקן עם לב גדול. מצד שני, יש לו את כל הבעיות שמגיעות עם מי שהתחיל להתאמן ברצינות בגיל מאוד מאוחר: הוא לא יציב, לא טכני במיוחד, חלש טקטית. מצד שלישי, הוא ילד שמנת אמריקאי שהכל תמיד בא לו בקלות, שנערות צורחות כשהוא מגיע, שמנהל רומן מתוקשר עם טריניטי רודמן, כוכבת נבחרת ארה"ב בכדורגל (והבת של דניס), עם יותר ממיליון עוקבים באינסטגרם ושאת הפרסום הראשוני שלו השיג כשחגג ניצחון בפלאשינג מדו בתנועה של שיחת טלפון שאף אחד מהשחקנים בסבב לא אהב.
רוב הפסקה הנ"ל הייתה יכולה להיכתב לפני 22 שנה גם על אנדי רודיק - עם מנדי מור במקום טריניטי רודמן - ואולי זה בדיוק השחקן האמריקאי שיכול להצליח עכשיו בניו־יורק. התקווה הרי תמיד מתה אחרונה. או כשהיא פוגשת את יאניק סינר.
פורסם לראשונה: 01:30, 24.08.25
