יש משהו אירוני במפגש הזה בין מכבי ת"א למכבי חיפה בחצי גמר הגביע. על הנייר מדובר בקרב ענק: שתי הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי, היריבות הכי טעונה שיש כאן, משחק שאמור להרגיש כמו אירוע לאומי. אבל המציאות קצת פחות חגיגית. גם אם אחת מהן תזכה בגביע המדינה, האמת לא תשתנה: העונה הזו היא כישלון עבור שתיהן.
שתי הקבוצות עם התקציבים הגדולים ביותר בליגה מצאו את עצמן מחוץ למאבק האליפות עוד לפני הפלייאוף העליון. עבור מועדונים שמתרגלים למדוד הצלחה באליפויות זו התרסקות כואבת. הגביע, במקרה הזה, הוא בעיקר פרס ניחומים. הוא יכול לייצר כמה ימים של אופוריה, אולי אפילו שבוע של חגיגות, אבל הוא לא באמת משנה את הסיפור הגדול של העונה. קצת כמו חגיגות יום הולדת: נו, אז גדלת בעוד שנה. יופי לך. ומה עכשיו?
עוד לפני שמדברים על הנפת גביע תיאורטית, יש גם את המציאות שמחכה בגמר. באר־שבע. עד לפני כמה ימים היא נראתה פגיעה יחסית, אפילו עייפה, אבל אז הגיע המשחק בבלומפילד והיא סיפקה את ההופעה הטובה ביותר שלה העונה. אם היא תגיע ככה לגמר - המשחק על התואר עלול להיגמר עוד לפני שהתחיל. כך שהדרך אל הגביע לא באמת מרגישה כמו מסלול ניצחון, אלא יותר כמו ניסיון להציל משהו מהעונה.
ובכל זאת, מכבי ת"א נגד מכבי חיפה הוא עדיין משחק גדול. גם כשהקבוצות חלשות, גם כשהסגלים מקרטעים וגם כשהעונה מרגישה כמו פספוס, היריבות הזו תמיד מצליחה להחזיק את הראש מעל המים. בכדורגל הישראלי אין הרבה משחקים שיכולים להתחרות בה. זו הגרסה המקומית למנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול. אפשר אפילו לומר שהן שלטו בכדורגל הישראלי כמו דיקטטורות. במשך שנים נדמה היה ששום דבר לא באמת מאיים עליהן. מדי פעם הייתה קבוצה שמרימה ראש - הפועל באר־שבע, אולי בית"ר ירושלים - אבל בסוף הכל חזר לאותה נקודה: אחת משתי מכבי תיקח את התואר. אלא שבישראל אימפריות יודעות ליפול מהר.
כישלון בבחירת הזרים
השאלה המעניינת ביותר לקראת המשחק היא שאלה כמעט בסיסית: מי כאן הכוכב? במכבי חיפה התשובה לא ברורה בכלל. האם זה גיא מלמד? חלוץ שבקושי נספר עד לא מזמן ופתאום ברק בכר גילה שהוא יכול להיות פיתרון. טריבנטה סטיוארט נראה מצוין לפרקים - ואז פשוט נעלם מהרוטציה. סדריק דון, הרכש הגדול של ינואר, עדיין מחפש את עצמו. מנואל בנסון? דולב חזיזה? תביאו שם אחד.
גם בצד השני התמונה לא מזהירה במיוחד. למעשה, מצבה של מכבי ת"א אפילו מביך יותר במובנים מסוימים. זו קבוצה שהצליחה לספוג רביעייה מאותה מכבי חיפה, שבעצמה נראית כמו קבוצה אבודה. דור פרץ נמצא בירידה מתמשכת עוד לפני המלחמה. אושר דוידה עדיין לא עשה את קפיצת המדרגה שכולם מצפים ממנו. שגיב יחזקאל הוכיח שמכבי ת"א צדקה כשנלחמה עליו - בערך חמישה משחקים.
בחירת הזרים של הקבוצה, שאמורה להיות אחד היתרונות הגדולים שלה, היא מהכושלות שידעה מכבי ת"א, ומדובר בקבוצה בה שיחק דולי ג׳ונסון. בסוף נשארנו בהתקפה עם אמיר סאהיטי, שנתן הצגות מול ריינה ואשדוד, ואולי הערב יצליח להוציא משהו אחר מההתקפה התקועה. לכן נשאר רק לדבר על "רוח המועדון" - אותה קלישאה שתמיד חוזרת כשהכדורגל עצמו לא מספיק טוב. הבעיה היא שגם הרוח הזו לא עזרה מול באר־שבע, במשחק שבו מכבי ת"א שוב נראתה חסרת תשובות מול יריבה גדולה. היא הייתה קרובה, פעם נוספת, להשפלה.
רוני דיילה הגיע עם הרבה אנרגיה. הוא יצר חיבור מהיר עם הקהל, הביא התלהבות חדשה, ובעיקר שידר משהו שז'רקו לאזטיץ’ התקשה לשדר - קרבה. אבל ניהול קבוצת כדורגל אינו דייטינג, ובמבחן הגדול הראשון שלו מול קבוצה גדולה, מכבי ת"א נראתה בדיוק אותו דבר. אותה רכות בהגנה, אותה התקפה שתלויה ביום טוב של דור פרץ, ואותו הרכב פחות או יותר.
זה לא אומר שצריך לשפוט אותו כבר עכשיו. דיילה קיבל קבוצה מוגבלת, מלאה בבאגים כמו סמאטרפון סיני יד שנייה. את האווירה הוא הצליח לשנות, אבל בכדורגל אווירה היא רק חלק מהסיפור. ההיסטוריה מלמדת שכאשר מחליפים מאמן באמצע העונה - ברוב המקרים הכל נראה פחות או יותר אותו דבר. השינוי הדרמטי האחרון שראינו במכבי ת"א התרחש לפני כמעט עשור, כשהגיע פטר בוס (והוא הפסיד למכבי חיפה חלשה בגמר בטדי). אבל למצוא גאון כדורגל ברמה כזו זה אירוע נדיר. הרבה יותר קל למצוא את הזהבי הבא.
כישלון בבחירת המאמן
גם על הקווים בצד השני יש סיפור מורכב. ברק בכר כבר קיבל הבטחה שימשיך גם בעונה הבאה, למרות התוצאות הבינוניות. הרזומה שלו בכדורגל הישראלי עדיין חזק מאוד, והמעמד שלו לא נשחק. בינתיים.
מכבי חיפה ניסתה למצוא לו מחליף, ומה שקיבלה היה דייגו פלורס - מאמן שנשמע והתנהל כמו עוזר מאמן. הוא דיבר כמו מספר שתיים של מישהו, והקבוצה שיחקה בהתאם, עם תוצאות שהיו מתאימות יותר לפלייאוף התחתון מאשר למועדון בסדר גודל כזה.
עם החזרה של בכר יש תחושה של בעל בית. של מישהו שיודע לאן הוא רוצה ללכת. מצד שני, זו גם אותה קבוצה שהפסידה להפועל פ"ת בסמי עופר. במשחק אחר נגד הפועל ת"א אפילו לא היה ברור מי הקבוצה שעלתה ליגה ומי הקבוצה עם תקציב של יותר ממאה מיליון שקל. בכר קיבל בינואר תנאים שמאמנים אחרים יכולים רק לחלום עליהם - חיזוק משמעותי ואמון מלא מהמערכת. בינתיים התוצאות נשארו בינוניות והוא לא האחראי המרכזי.
ואולי זה ההבדל הגדול לקראת המשחק הזה. אין מאמן בליגה שמכיר את מכבי ת"א טוב יותר מברק בכר. הוא יודע בדיוק איך להכאיב לה. זו לפחות המסורת. אבל מסורת היא דבר יפה בעיקר בדיבורים, וטובה לנוסטלגיה. "רוח המועדון" קיימת רק כשיש שחקנים טובים. עכשיו נראה את בכר מנסה לעשות קסמים עם סגל של קבוצת אמצע טבלה במחיר פרימיום.
