החרם הבינלאומי בעקבות המלחמה בעזה הולך וסוגר את מלתעותיו על הספורט הישראלי: הפסקת מקצים במירוץ האופניים היוקרתי וואלטה בספרד עקב השתתפות קבוצה ישראלית, ולאחר מכן מניעת הופעתה בתחרות באיטליה; עצומות נגד החתמות של שחקנים ישראלים בקבוצות זרות; סירוב להופיע למשחקים נגד קבוצות ישראליות; דיווחים לגבי החרמתה של ישראל על ידי אופ"א ומניעת השתתפותה בגביע העולמי הקרוב עקב כך - וזה לצד כל התקריות "הרגילות" של אי לחיצת ידיים או הפניית הגב להמנון הישראלי.
אפשר להתווכח על התוחלת של האירועים הללו, האם הם באמת משפיעים, והאם צריך בכלל לערבב אירועי ספורט עם פוליטיקה בינלאומית או להעניש ספורטאים בגלל מדיניות הממשלה שלהם. אפשר. אבל מה שקרה בשבוע החולף מעורר שאלות נוקבות לגבי הסטנדרט הכפול שחל על ישראל בכל מה שקשור לקהילת הספורט הבינלאומית והאתיקה המוסרית שלה.
מאז אולימפיאדת החורף ב-2014, רוסיה וספורטאיה אינם רשאים להשתתף בתחרויות בינלאומיות תחת הדגל או הלאום שלהם (הרוסים הורשו להשתתף באמתלה של "ספורטאים אינם אמורים להיות מוענשים על המדיניות הברוטלית של הממשלה שלהם"). הם מופיעים כספורטאים פרטיים בגלל תקנות שנועדו להעניש את רוסיה, דרך הספורט, על הפלישות האלימות שלה לאוקראינה. נשמע לגיטימי, בעיקר עבור מדינה שתמיד השתמשה בספורט ובאתלטים שלה כדי להאדיר את שמה על הבמה הבינלאומית.
אבל בסוף השבוע נודע כי הספורטאים המייצגים את רוסיה ובלארוס יורשו לחזור ולייצג את מדינתם תחת דגל המדינה החל מהמשחקים הפראלימפיים ב-2026. לא רק שמדובר בהחלטה שתיצור לחץ על הועד האולימפי הבינלאומי לשחזר את ההחלטה גם לגבי המשחקים האולימפיים, אלא שמדובר בצעד ציני בצורה מיוחדת: המשחקים הפראלימפיים הם חגיגה לפצועי מלחמה כדי לאפשר להם לשוב ולהשתתף בחיים נורמליים. רוסיה היא המקור לאי הנורמליות של החיים של לא מעט מהמשתתפים במשחקים הללו.
איך קורה דבר כזה, ואיך מסבירים אותו מול הסחף הגדול נגד השתתפות של ישראלים בספורט בינלאומי?
ההתקפלות מול פוטין
אי אפשר כמובן להתעלם מעניין ההרתעה. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כמו שאוזכר מקודם, מודע לנזק האילם שנגרם לרוסיה כתוצאה מהבידול שלה והחרם עליה בעולם הספורט. הוא רוצה את המנוף הזה בחזרה. נכון לעכשיו, ובגלל המדיניות ההפכפכה של ארה"ב ונשיאה כלפי נאט"ו וההגנה על אירופה, ולאור המלחמה ההיברידית של פוטין וההפחדות שלו כלפי מדינות האיחוד, אף מנהיג או מנהיגה באיחוד לא מחפש עכשיו עוד עימותים עם הקרמלין. החרמות על רקע המלחמה ותוצאותיה אולי זהים במקרה של אוקראינה ועזה, אבל את ישראל הרבה יותר קל להעניש מאשר את רוסיה.
אבל זו לא רק ההרתעה. רוסיה משקיעה סכומים עצומים בפרוטזות ומחנות אימונים לפצועי המלחמה שלה. היא רוצה לשמוע את ההמנון הרוסי מושמע ואת הדגל הרוסי מונף בשמי קליפורניה ב-2028. היא רוצה להציג לעולם את התושיה הלאומית שלה דרך עולם הספורט, ולהציג גם את עצמה כקורבן של המלחמה הזו דרך האתלטים שלה. הרצון הרוסי ציני, אבל מובן. השאלה היא מדוע מדינות, בעיקר מאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, מוכנות לשתף פעולה במשחק המכוער הזה.
התשובה המיידית היא, שוב, פוליטיקה. פוטין ושליחיו עשו מאמצים אדירים בשנים והחודשים האחרונים ביבשות הנדונות כדי לשכנע את העסקנים להחזיר את רוסיה למדינות העמים במסגרות הספורטיביות. אבל אסור לשכוח שכבר במרץ 2022, מספר ימים בלבד לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, אנדרו פרסונס, נשיא הוועד הפראלימפי הבינלאומי, המליץ על השתתפות ספורטאים רוסיים, המלצה שנבלמה רק לאחר איום בחרם מצד מדינות רבות.
ההערכות לגבי מספר הקורבנות באוקראינה מאז הפלישה הרוסית הברברית נעים בין עשרות למאות אלפי חיילים ואזרחים. המספרים הללו, והעובדה כי אוקראינה לא החלה במלחמה ולא עשתה שום פרובוקציה כדי לעורר עליה את חמתה של רוסיה, הופכות את ההחלטה הזו, לצד הרוחות האנטי ישראליות באותם ממסדים, למכעיסה במיוחד.
ההחלטה הזו גרמה לרוסיה, מדינה שמוחרמת גם בגלל המדיניות הצבאית-פוליטית וגם בגלל סקנדל הסמים, להצטרף למועדון שכולל כבר את סין, ערב הסעודית וקטאר, בין השאר, מדינות אשר התאחדויות וועדי ספורט בינלאומיים החליטו לעצום עיניים ולהלבין את הפרות זכויות האדם אצלן. רוסיה חגגה את ההחלטה: בלילה שאחריה היא שיגרה מאות כטב"מים לאוקראינה והרגה ארבעה אזרחים.
כמה רובלים שווה המצפון?
ההחלטה שיצאה מסיאול בסוף השבוע האחרון כואבת במיוחד, גם לאור העובדה שהתחרות תתקיים באיטליה במרץ 2026, לא רחוק מזירות הקרבות שבהן נהרגו אלפי חיילים במלחמת העולם הראשונה. אירופה המתחדשת של אחרי שתי מלחמות העולם, שלמדה מהן להתקרב לאיחוד, לשלום, למדיניות נטולת גדרות, שהייתה צריכה את הדיקטטורים הגרועים ביותר בהיסטוריה של העולם כדי ללמוד את השיעורים הללו, מעניקה עכשיו שי של כבוד ותהילה לדיקטטור בסדר גודל דומה, מנהיג שאחת מתכליות קיומו היא חיסולה של אירופה החופשית, למודת המלחמות.
במקום לסלק אותם, אירופה מזמינה את פוטין ואלכסנדר לוקשנקו, מחרחרי המלחמה, לקבל פלטפורמה במרכז היבשת. במקום להתנגד להשתתפות רוסיה (אפילו במחיר של תמיכה בחרם על ישראל), הוועד הפראלימפי הבינלאומי תירץ את ההחלטה להחזיר את רוסיה ובלארוס למפה בכך "שמתקיימות מלחמות אחרות דומות ברחבי העולם". ראשי הוועד, בין אם התכוונו לכך או לא, הפכו לכלים במאמץ המלחמתי של פוטין ובקמפיין הספורטיבי בניסיון להלבין את פשעי הקרמלין.
עד עכשיו, הספורט הפראלימפי עמד על יסודות של כבוד הדדי, גיוון וסובלנות. הגישה שלו לגבי השעיית הספורטאים משתי המדינות במשחקים ב-2022 נתנה רוח גבית לוועד האולימפי הבינלאומי להמשיך בחרמות שלו על רוסיה. ההחלטה עכשיו שומטת את הקרקע מתחת ליסודות הללו. "איך אמור ספורטאי נכה מאוקראינה שנפצע במלחמה להרגיש כשהוא מתחרה מול ספורטאי מרוסיה? איך הוא אמור להרגיש מול דגל רוסי שמתנופף בגאווה או המנון רוסי שמתנגן?", הגיבה עסקנית ממדינה מערבית שהייתה חלק מההצבעה בסיאול על ההחלטה, "אני לא חושבת שיש מספיק רובלים בעולם כדי לקנות את המצפון על החלטה כזו".
