הפלישה האלימה של רוסיה לאוקראינה ב-2022 הביאה בין היתר לשלל עריקות. היו מי שברחו מהמלחמה או מהגיוס, היו מי שהתנגדו למלחמה וברחו בגלל שפחדו שהשלטונות ירדפו אחריהם על עמדתם, והיו מי שצפו עתיד שחור והלכו לחפש שדות ירוקים יותר במערב.
זוהי תופעה שלא פסחה על הספורט: מאות ספורטאים ערקו מרוסיה ואוקראינה ומצאו בתים ואקדמיות חדשות במדינות מערביות, שם יכלו להתאמן בלי לחשוש שטיל או כטב"מ יפוצץ להם את מסלול הריצה או את אולם ההתעמלות.
אבל הסיפור של קופצת המים סופיה ליסקון יוצא דופן מכל בחינה. ליסקון בת ה-23, שהביאה לארצה שלל מדליות מאליפויות עולם, אליפויות אירופה ותחרויות אחרות, לקחה את המסלול ההפוך, מזרחה, וערקה מאוקראינה לרוסיה, המדינה שמאיימת על שלומה ועצמאותה של מולדתה.
לא רק שליסקון לא קנתה לעצמה שקט נפשי באימונים, אלא שהיא עברה ממדינה שספורטאיה מורשים לייצג אותה, למדינה שבה ספורטאים מייצגים רק את עצמם ללא סמלים בינלאומיים בתחרויות בינלאומיות. "הרגשתי שמיציתי את עצמי, שלא יכולתי יותר להתקדם מקצועית והפסקתי לצמוח כאתלטית", הסבירה ליסקון את ההחלטה שלה. "רוב המאמנים שלי באוקראינה היו אתלטים שהגיעו מהתעמלות או טרמפולינה. איפה קיים דבר כזה שהמאמנים שלך, כשאתה בצמרת העולמית של הספורט שלך, מגיעים ממקצועות ספורט אחרים".
"לא היו לנו שום סימנים מוקדמים או אזהרות, היא לא רמזה או דיברה איתנו על כלום. לא עם חבריה לנבחרת, לא עם צוות האימון ולא עם ההנהלה. ההחלטה של ליסקון לא מקובלת עלינו", הודיעה התאחדות השחייה והקפיצות למים של אוקראינה לפני שהסירה את כל התארים והאליפויות שבהן זכתה ליסקון עבור המדינה. "מדובר באקט אנוכי שפוגע לא רק בהתאחדות אלא בכל ספורטאי וספורטאית אוקראינים שנלחמים מדי יום כדי לייצג את המדינה בזירה הבינלאומית". או במילים פחות עדינות: האוקראינים האשימו את ליסקון בבגידה, ודרשו מהרשויות הבינלאומיות להטיל עליה עונש השעיה.
3 צפייה בגלריה
כבר ייצגה את אוקראינה בשתי אולימפיאדות. ליסקון לצד קסניה באילו בפריז 2024
(צילום: Sarah Stier/Getty Images)
לא הראשונה
מדובר במכה מוראלית קשה עבור הספורט האוקראיני. האוקראינים, בניגוד לרוסים או לדיקטטורות אחרות, לא השתמשו בספורט כדי לפאר את שיטת המשטר ואת המדינה שלהם, אלא בעיקר כמכשיר להרמת המוראל - מקום שבו ניתן עדיין לראות בו את אוקראינה הנורמלית, הקודמת, לא זו אכולת המלחמה, שלכודה בטריז שבין רוסיה, האיחוד האירופאי ואמריקה. מקום של מזרני היאבקות, בריכות שחייה, מסלולי ריצה ולא טריטוריות שאומות נלחמות עליהן.
ליסקון הייתה אחד המרכיבים העיקריים במאבק התדמיתי הזה. היא השיגה 11 מדליות באליפות אירופה, כולל זהב בקפיצה סינכרונית מעשרה מטרים בשנה שעברה בבלגרד, כסף באליפות העולם, והיא כבר ייצגה את אוקראינה בשתי אולימפיאדות. בגיל 23, היא הייתה אחת מהתקוות של הספורט האוקראיני. העריקה שלה, ועוד לרוסיה, היא בלתי נתפשת במושגים ספורטיביים ובעיקר במושגים לאומיים-פטריוטים.
העזיבה של ליסקון מדהימה, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. אולגה דוידקו, מי שזכתה בעבר באליפות העולם לסומו לנשים, נולדה באי קרים, והחליפה את האזרחות שלה לרוסית אחרי הפלישה לאי ב-2014 ומיד לאחר מכן החלה לייצג את הדגל הרוסי בתחרויות בינלאומיות. ואם זה לא מספיק, בשנים האחרונות דוידקו הייתה פעילה מרכזית בפעילויות התנדבות והתרמה לצבא הרוסי הכובש, כשהיא מספקת לחיילים הרוסים גנרטורים, טרנזיסטורים ובעיקר ביגוד חום נגד הקור המקפיא. היא גם הייתה אורחת קבועה בתוכניות רדיו ששיבחו את הצבא הרוסי ויצאו נגד אוקראינה.
בפברואר השנה, שפט בית הדין באי קרים את דוידקו שלא בפניה לעונש מאסר בן 12 שנה, והחרים את כל הרכוש השייך לה. "אני לא מבינה למה כל הספורטאיות האוקראיניות שהייתי חברה שלהן במשך שנים, הפסיקו לדבר איתי ב-2015", התבטאה דוידקו בזמנו. "כשחידשתי את הקריירה הספורטיבית שלי ב-2015, אחרי חופשת לידה, האי קרים כבר היה תחת שליטה רוסית, ובאופן טבעי אני התחלתי לייצג את רוסיה".
לעומת זאת, בהתחשב בגודלה של רוסיה, במצב הגיאו-פוליטי שלה ובלחץ שבו מצויים הספורטאים שלה (גם להצלחות וגם לייצג את המשטר ולא לצאת נגדו), העריקה מרוסיה של ספורטאים כמעט ולא קיימת. מי שערק עשה זאת על רקע המלחמה הקרה, אוקראינה, ביטחון אישי, דעה פוליטית, חופש, ואפילו העדפות מיניות. מי שעזב, עזב למערב. מי שעזב, עזב אחריו מערכת אימון, רפואה, כושר ומתקנים מהמתקדמים בעולם. השלטון הרוסי תמיד ידע לפנק את הספורטאים שלו. הם ייצגו אותו ואת הקומוניזם (או הפוטיניזם) בגאווה בחו"ל, והוא גמל להם ברמת חיים הרבה יותר גבוהה ומכובדת מהמקובל במוסקבה.
העריקה המעליבה ביותר
היו ויש מיליוני עריקים ופליטים מאוקראינה מאז הפלישה. אזרחים שרצו לברוח מהמלחמה וחיפשו עתיד טוב יותר להם ולמשפחתם, חיילים שהפסיקו להאמין במלחמה ומטרותיה או שהתעייפו מהקרבות, אבל הקולות שיצאו השבוע מקהילת הספורט של קייב הבהירו שהעריקה של ליסקון, מינורית במהותה, העליבה אותם יותר מכל עריקה קודמת לפניה. בחורה צעירה שאקדמיות הספורט באוקראינה השקיעו בה הון עתק, כספי ואנושי, ויום אחד היא פשוט עזבה אותם לטובת הארץ שחירבה את אוקראינה בעשור האחרון.
"על אחד הקירות בבריכה שהתאמנו בה באוקראינה היה תלוי שלט שקרא להפרדה בין פוליטיקה לספורט", סיפרה ליסקון באחד הראיונות הראשונים שלה לאחר העריקה, לעיתון בדונבאס. "זה תמיד דיבר אליי. התחלתי להביא מדליות לאוקראינה כבר מגיל 14, אבל דגלים מעולם לא עניינו אותי, מעולם לא עניין אותי איזו מדינה אני מייצגת, ולמי אני מביאה כבוד. פשוט עשיתי את העבודה שלי ותמיד התעניינתי בהישגים".
3 צפייה בגלריה
"דגלים מעולם לא עניינו אותי". ליסקון לצד אולקסיי סרדה עם מדליית הכסף באליפות העולם ב-2022
(צילום: Dean Mouhtaropoulos/Getty Images)
אבל יש ראיון אחר, מ-2022, לעיתון אוקראיני, שמבהיר ביתר שאת את עוצמת הבגידה שחשים האוקראינים מהעריקה - שבה הצטרפה ליסקון למאמנה לשעבר, כיום מאמן הנבחרת הלאומית של רוסיה. "הרוסיות תמיד היו שנואות", אמרה אז ליסקון. "לא משנה אם היה או לא היה קונפליקט. כולן שנאו אותן, כי את מסתכלת על מישהי ומבינה ישר שהיא חתיכת חרא…. את מנצחת אותן והן מסתכלות עלייך כאילו ששדדת מהן מיליון דולר…אף אחד לא הרגיש בחסרונן כשהן היו מושעות. הכל היה קל ופשוט, בלי שום לחצים".
מעניין. ליסקון מדברת פה על מימוש עצמי, הפרדה מדגל או כבוד לאומי, אידיאלים שהם הכי רחוקים שאפשר ממה שהספורט הרוסי מייצג. מעניין מה יעבור בראשן של המתחרות בעתיד כשהן יסתכלו על ליסקון. האם הן יראו בה את מה שהיא ראתה בספורטאיות הרוסיות לפני שהיא הצטרפה אליהן?
