קבוצות מקצועניות עוברות ערים בארה"ב בלי הרבה נקיפות מצפון. עבור הבעלים, לקבוצה בדרך כלל אין ערך סנטימנטלי, היא רק עוד חתיכה מפורטפוליו של מיליארדרים. אבל כשקבוצה עוזבת, זה מכאיב לעיר.
גם אם אוהדי ספורט מקצועני בארה"ב לא מחוברים לקבוצה שלהם כמו בחלקים אחרים של העולם, זה לא אומר שהם לא מחוברים אליה ולא אבלים כשהיא עוזבת. בברוקלין מעולם לא קמו מהשבעה על עזיבת קבוצת הבייסבול של הדודג'רס ללוס־אנג'לס ב־1958. וגם בסיאטל מבכים עד היום את הליכת הסופרסוניקס של ה־NBA לאוקלהומה סיטי ב־2008. הדודג'רס כבר לא יחזרו לברוקלין, אבל אם לא תהיה הפתעה גדולה, בעוד שלוש שנים שוב תהיה לסיאטל קבוצת NBA ואפילו יקראו לה שוב "הסופרסוניקס".
3 צפייה בגלריה
שובה של סיאטל סופרסוניקס? גארי פייטון והרסי הוקינס בגמר 1996
(צילום: AP Photo/Bob Galbraith)
הקומישנר אדם סילבר מדבר לפחות מאז 2020 על הרחבת ה־NBA בעוד שתי קבוצות, אבל איכשהו זה אף פעם לא הרגיש כמו משהו שתיכף קורה. בסוף השבוע הבא תצביע מועצת המנהלים של הליגה על הוספת שני זכיונות חדשים, סיאטל ולאס־וגאס, החל מעונת 2028/29, ועכשיו הכל פתאום מאוד מוחשי.
ועם המוחשיות, הגיעה גם סקפטיות. לא כי מישהו חושב שההצעה תידחה – סילבר לא היה מביא את הרעיון להצבעה אם לא היה יודע שזה יעבור – אלא כי התחושה סביב ה־NBA כרגע היא שבאמת לא צריך עוד שתי קבוצות. מגפת הטנקינג של העונה הנוכחית עברה כל גבול ולכן נשאלת השאלה: אם שבע־שמונה מתוך 30 הקבוצות מפסיקות להתאמץ כבר באמצע העונה, למה להוסיף עוד שתיים?
הבעיה, כמובן, אינה מחסור בכישרון. יש בליגה כישרון עצום ל־30 וגם ל־32 קבוצות, ועוד המוני שחקנים טובים דופקים על הדלת כל הזמן. הבעיה היא בשיטה על כל רבדיה – הלוטרי גורם לטנקינג, לוח המשחקים ארוך מדי, השיפוט לא נותן למשחק לרוץ. כיוון שלא נראה שיש כוונה לשנות את השיטה, זה באמת מרגיש כאילו לא צריך עוד קבוצות.
אבל, ה־NBA, בוודאי תחת אדם סילבר, היא קודם כל ביזנס, וביזנס משגשג במיוחד. אם בעלי הקבוצות לא היו מאמינים שהרחבת הליגה תכניס להם אפילו עוד יותר כסף מהערך העצום שהם מחזיקים כבר עכשיו, הם לא היו עושים את זה. ההחלטה על ההתרחבות נתונה אך ורק בידי מועצת המנהלים ותדרוש אישור של 23 מתוך 30 הבעלים. לשחקנים אין מילה כאן. מדובר בצעד שהוא מאה אחוז עסקי ואין לו שום קשר לכדורסל.
עוול היסטורי
הפעם האחרונה שבה הורחבה ה־NBA הייתה ב־2004, אז הצטרפה לליגה קבוצה משארלוט עם השם המתוק "בובקאטס". לפני כן, נוספו ב־1995 שתי קבוצות קנדיות, טורונטו ו־ונקובר, כשרק הראשונה שרדה את הקור והשנייה הפכה לממפיס גריזליז. הפעם, זהותן של הערים הזוכות לא הייתה מסתורית בשום שלב.
עזיבת הסופרסוניקס את סיאטל לפני 18 שנה היא עוול היסטורי. הסופרסוניקס נוסדו ב־1967 וצמחו לפרנצ'ייז מצליח, כולל אליפות ב־1979. הקבוצה הפכה לחלק מהזהות העירונית של סיאטל, עיר ספורט ומוזיקה מקסימה. כשהפרנצ'ייז נטש את סיאטל ב־2008 בעקבות שורה של בעיות בירוקרטיות – כמו חילוקי דעות סביב מימון שיפוץ ה־Key Arena הישן שלא עמד בסטנדרטים של ה־NBA – העיר נותרה שבורת לב. ה־NBA ספגה אז ביקורת על כך שהיא לא מחייבת בעלי מועדונים להישאר בערים בהן הקבוצה היא נכס תרבותי וציבורי חשוב.
ב־20 השנים שחלפו, סיאטל נותרה העיר הגדולה ביותר בארה"ב ללא קבוצת NBA, ותיקון המצב הזה הפך ממש למשימה אישית עבור אדם סילבר. אם אכן תאושר ההתרחבות לסיאטל, הקבוצה החדשה תחזור להיקרא "הסופרסוניקס", כיוון שהעסקה שהביאה לעזיבת הקבוצה לאוקלהומה סיטי קבעה כי השם סופרסוניקס וכל הלוגואים, הצבעים והסימן המסחרי יישארו ברשות עיריית סיאטל. צבעי הצהוב־ירוק של הסופרסוניקס ייתנו לליגה ניחוח נוסטלגי שהיא די זקוקה לו.
ומי תעבור למזרח?
העיר השנייה, לאס־וגאס, היא בחירה אפילו יותר קלה לליגה, שכבר מקיימת בה את ליגת הקיץ ואת הפיינל־פור של טורניר הגביע. העובדה שלברון ג'יימס רמז שוב ושוב כי הוא רוצה להיות בעלי קבוצה בלאס־וגאס, בוודאי לא הזיקה לסיכויי העיר. וגאס הפכה בעשור האחרון לעיר ספורט גדולה, עם קבוצות פוטבול, בייסבול, הוקי קרח ואימפריית ה־WNBA, לאס־וגאס אייסז. השאלה היא האם עיר שגרים בה 650 אלף איש (בלאס־וגאס רבתי גרים 2.3 מיליון, שהם שני שליש מאוכלוסיית נבאדה כולה) ונמצאת במשבר תיירותי שהוא מרבית הכלכלה שלה, יכולה להחזיק כל כך הרבה קבוצות מקצועניות.
חוץ מסיאטל ו־וגאס, הוזכרו כאופציות גם קנזס סיטי, לואיוויל ונאשוויל בארה"ב, מונטריאול בקנדה ואפילו מקסיקו סיטי, אבל לא היה להן סיכוי של ממש. הוספת שתי קבוצות מערביות תחייב כמובן מעבר של קבוצה מהמערב למזרח, וההחלטה תיפול בין מינסוטה, ניו־אורלינס וממפיס. השתיים האחרונות הן הקבוצות המזרחיות ביותר באזור המערב. מינסוטה יותר מערבית, אבל היא מבודדת וכל היריבות שלה במערב רחוקות ממנה. הקבוצה הכי קרובה למיניאפוליס היא דנבר, שנמצאת במרחק של יותר מ־1,000 קילומטר. יש לפחות שש ערים במזרח - מילווקי, שיקגו, אינדיאנפוליס, דטרויט, קליבלנד וטורונטו - שזה המרחק שלהם ממינסוטה, ולהעביר את הוולבס נראה כמו הצעד ההגיוני ביותר.
העלייה במספר הקבוצות לא תשנה את הפלייאוף או הפלייאין, אבל הליגה תבחן מחדש את כל תהליך ההתרחבות. הנושא הנפיץ ביותר הוא כנראה דראפט ההתרחבות, שיאפשר לקבוצות החדשות לקחת שחקנים מקבוצות אחרות. ב־2004 קיבלו קבוצות הליגה את הזכות להגן על שמונה שחקנים, והיתר היו חופשיים להיבחר בידי שארלוט, אם כי בהגבלה של רק שחקן אחד מכל קבוצה קיימת. הליגה תצטרך להחליט האם הפורמט הזה נשאר וגם להתייחס לאינספור היבטי השכר שלא היו קיימים ב־2004. אלה הפכו את הצד החוזי ב־NBA למשהו שמצריך תואר בראיית חשבון, כשכל מה שאנחנו רוצים זה סתם לראות כדורסל טוב.
