פיני ואהרל'ה מסכמים את גמר הגביע
בני הרצליה קבוצה פחות טובה ופחות מנוסה ממכבי ת"א, היא הגיעה כאנדרדוג לגמר ולכן ההפסד שלה אתמול (חמישי) 109:90 צריך להתקבל בהבנה, אבל התחושה היא שבהיערכות שונה היא הייתה יכולה להוות יריבה שוויונית יותר.
הרצליה שיחקה את המשחק הרגיל שלה: הגנה די רופפת, התבססות על התקפה מגוונת שמתחלקת באופן די שווה בין הגארדים לגבוהים לאלייז'ה סטיוארט שמחבר ביניהם בעמדה מספר 3, הרבה זריקות מחוץ לקשת ונוכחות מוגבלת יחסית בצבע (צ'ינאנו אונוואקו, למרות הגוף הגדול שלו, נוטה לשחק דקות גם הרחק מהטבעת).
זה עובד מול רוב קבוצות הליגה, כי השילוב של אונוואקו ודי.ג'יי בארנס גדול עליהן גם כשהרצליה משחקת באסטרטגיה הזאת. רק שמכבי ת"א איננה רוב הליגה, והיתרון התיאורטי היחיד שהרצליה יכלה לנצל מולה זה משחק הפנים של שני הגבוהים. כדי להישאר בתמונה היא הייתה צריכה לכפות קצב משחק איטי מאוד, להכניס כדור אחרי כדור לצבע, לתת לשניים לנצל את הפיזיות שלהם ולקוות שלצד צבירות נקודות, הם גם יסבכו את הגבוהים של מכבי בבעיית עבירות.
בפועל, הרצליה עלתה בלי בארנס, עם נואה קרטר בעמדה מספר 4, מכבי ניצלה מיד את יתרון הגובה של רומן סורקין וג'יילו הורד, הלכה פנימה והשיגה יתרון תוך דקות ספורות. כשבארנס נכנס מכבי שינתה מעט את השיטה והתחילה לרוץ בטירוף למתפרצות, שם הורד ניצל את יתרון הזריזות שלו על בארנס. ואם היה משחק עומד, היא עשתה חסימות שהותירו את גבוהי הרצליה רחוקים מהסל מול שחקנים מהירים מהם (שזה בערך כל אחד במכבי), מה שהקשה עליהם לשמור.
הרצליה, מנגד, התבססה במחצית הראשונה בעיקר על שלשות של מקס היידגר. למרות שהוא קלע בהתחלה הרבה, מטרה מרכזית לא הושגה: זה לא איתגר את ההגנה של מכבי בשום צורה. היה ברור שלאורך זמן זה לא יחזיק, שחקני מכבי כמעט לא היו צריכים לעשות עבירות, אלה של הרצליה דווקא התמלאו בעבירות, ומהר מאוד נוצר הפרש בלתי מחיק.
אבל פייר, גם אם הרצליה הייתה בשיאה, משחקת באופן ממושמע ושומרת הרבה מעל רמתה הרגילה, ספק אם זה היה מספיק מול מכבי של אתמול. בראש ובראשונה כי סורקין הוא כיום שחקן מוביל גם ברמה אירופית, ועם כל הכבוד לאונוואקו, הוא מתמודד עם אוסטין וויילי על תואר הגבוה הטוב בישראל שאינו משחק במכבי או הפועל ת"א, אבל סורקין הוא לא.
רומן לא שיחק כדורסל. הוא רקד. בחוץ, בפנים, באמצע, בצד, שלשות, פיק אנד רול, בידודים ליד הסל, הנעת כדור שפינתה את החברים בפינות לשלשות קלות. האיש נראה כמו גוליבר בארץ הגמדים וכמו יוסיין בולט בארץ האיטיים, והכל מול קו קדמי פיזי מאוד במונחי ישראל.
סיבה נוספת היא העומק שיש למכבי. הקבוצה סובלת מאוד מפציעות, אבל בליגה זה לא ממש משנה כי ממילא מותר לשתף רק חמישה זרים. אז בעצם המחסור הבולט היה איפה לונדברג שכנראה היה בסגל במקום ג'ף דאוטין לו היה בריא.
גם ככה, מכבי משחקת עם רוטציה של עשרה שחקנים שכולם יכולים לתרום גם ברמה האירופית, ואדרבא ואדרבא בזירה המקומית. הרצליה, לעומתה, משחקת עם רוטציה של שמונה שחקנים, וזה הבדל עצום. תחשבו על זה שגור לביא ומרסיו סנטוס היו עולים מהספסל של הרצליה. סביר שהתמונה אתמול הייתה שונה.
הסבלנות השתלמה
אבל בעוד שלהרצליה לא היה אף מחליף אמיתי לגבוהים – קרטר יותר דומה בממדים ובתכונות לאושיי בריסט מאשר לסנטוס, לביא ואפילו וויל ריימן - הצהובים יכלו להיות סופר אגרסיביים בכל רגע נתון.
גם לקבוצות אירופאיות עם סגל הרבה יותר מוכשר מהרצליה קשה כיום לנצח את מכבי, כי צוות האימון שלה מזהה כל יתרון שיש לה על היריבה ומנצל אותו עד תום. בארץ, כרגע, עד שהפועל ת"א אולי תוכיח אחרת, אין בכלל קבוצות עם פתרונות למה שיש למכבי להציע. ומאחר שאני כבר צופה את התגובות שאקבל - "אבל הם פיגרו בהפרש ניכר מול ירושלים בסוף הרבע השלישי אז איך אתה אומר את זה" - אני אגיד שגם זה כנראה חלק מתוכנית המשחק של קבוצה שיודעת שהיא יותר עמוקה מיריבתה, והמטרה המרכזית שלה היא להגיע רעננה וחדה יותר לרבע המכריע.
מכבי זוכה בגביע ה-47 שלה. הרצליה תסתפק במחמאות על ההגעה למעמד והמשחק המקסים בחצי הגמר. שתי הקבוצות היו מאכזבות מאוד בתחילת העונה, בשני המועדונים שמרו על שקט תעשייתי יחסי ולא עשו זעזועים - והסבלנות השתלמה בגדול. שיעור חשוב לעולם הכדורסל שלנו.
