אי אפשר לייפות את זה. הפועל ת"א שיחקה אתמול (שישי) באופן מביך והייתה די קרובה להפסיד לקבוצה הכי גרועה ביורוליג. התוצאה, 73:81, מרמה. הצרפתים הובילו ברוב שלבי המשחק והפער לזכות האדומים הושג ממש בדקות האחרונות.
זה לא שלקבוצה אסור לתפוס יום חלש שבו שום דבר לא נכנס, אבל לא זאת הייתה הבעיה של הפועל. העניין הוא שמדובר בקבוצה שהשיגה את רוב ניצחונותיה תוך הפגנת אינטליגנציית משחק גבוהה, ואתמול היא שיחקה פשוט מטומטם.
5 צפייה בגלריה
הפועל ת"א הייתה קרובה להפסיד לאחת מנמושות היורוליג. כריס ג'ונס
(צילום: הפועל "IBI" תל אביב)
כל מה שהפועל הייתה צריכה לעשות בהתקפה זה להכניס כדורים לג'ונתן מוטלי בצבע למהלכי אחד על אחד – דבר שעשתה בפתיחה ואז הפסיקה, או לעשות מהלכי פיק אנד רול בין גארד לבין דן אוטורו, כדי שהסנטר יתגלגל לצבע ויסיים בדאנק. באמת. זה מה שהיה צריך לעשות פעם אחר פעם מאחר שלצרפתים אין גבוהים שהיו יכולים לעצור את המהלכים האלה. אבל ואסיליה מיציץ' התעקש במהלך 25 הדקות הראשונות לכדרר, לנסות לעבור שומרים באחד על אחד, לחדור, לקלוע שלשות מעל שחקנים, הכל חוץ מלשחק פשוט. וכשנכנס כריס ג'ונס, גם הוא התעסק בעיקר בקליעה ובלהיראות טוב בעצמו במקום להפעיל את השאר.
גם בהגנה המצב היה לא משהו. רק ברבע הרביעי הפועל הבינה על מי צריך ללחוץ כדי להוציא מידיו את הכדור, למי לתת מרחק כדי שלא יחדור מול השומר שלו, ובקיצור, איך לשמור נורמלי. עד אז גלין ווטסון הקטן והזריז עשה מה שהוא רוצה ללא הפרעה, וילרבאן קלעה שלשה אחרי שלשה מהפינות כי הפועל צופפה את הצבע גם כשלא היה צריך, שחקנים שלה עברו שומרים שנצמדו בלהיטות. כאוס.
מעל הכל נראה שזאת הייתה בעיית סקאוטינג חמורה. הדבר המדאיג שבלט שם היה שהפרשן, עופר שלח, הכיר את שחקני וילרבאן יותר טוב משחקני הפועל ומצוות האימון שלה. הוא ידע מראש מי מסוכן, מי יחדור, מי יקלע. הכנה של פרשן לשידור זה דבר חשוב כמובן, אבל השאלה היא האם סקאוטינג של קבוצה לקראת משחק לא צריך להיות לפחות באותה רמה, אם לא פי עשרה מעמיק יותר.
אבל בפועל, נראה היה ששחקני הפועל פשוט לא יודעים מול מי הם משחקים. הם לא ידעו איך לשמור על כל אחד מהיריבים ומול מי אפשר לעשות מה בהתקפה. מצד אחד, זה מובן: וילרבאן באמת הקבוצה עם השחקנים הכי אלמונים ביורוליג, וזאת גם לא אחת שתראה את משחקיה להנאתך סתם כי יש לך זמן, להבדיל מהרוב המוחלט של האחרות. מצד שני, חברים, אתם מתפרנסים מזה. ואם שלח יכול אז גם אתם אולי הייתם צריכים לאלץ את עצמכם לראות שניים-שלושה משחקים שלהם.
הצרפתים, להבדיל, באו מוכנים לגמרי. עצרו את ההתקפה של הפועל באופן מושלם. באמת שמרו נהדר. כשהפועל שיחקה פנימה באופן ממושמע כבר לא היה להם יותר מדי מה לעשות. אבל עד אז, כל הכבוד. קבוצה שאין לה כבר בשביל מה לשחק ועושה את זה כה יפה. מצד שני, זה גם מאוד מקל כשאין עליך לחץ. אין דאגות, יש שכל. הפועל הייתה כנראה מאוד מודאגת...
בפינתנו, איטודיס, למה? הפועל שיחקה כמה דקות מאוד טובות עם טאי אודיאסי בעמדה מספר 5, תומר גינת בעמדה מספר 4 ואיש ווינרייט בעמדה מספר 3. זה היה איזון בין כוח לזריזות שהתאים בדיוק ליריבה. בדקות האלה האדומים גם סגרו את הפיגור שאליו נקלעו בפתיחה. אבל גינת יובש לאחר כמה דקות ויותר לא חזר. פייר, לא הייתה לכך שום הצדקה. זה עבד טוב, אז למה לשנות? או לא לנסות שוב?
עוד אירוע מוזר היה אי שיתופו של ים מדר. נשבע לכם, אני לא כותב את זה כי הם ישראלים. אבל לווילרבאן יש רכז דומננטי, קטן ומהיר. על פניו, מדר הוא השחקן שהכי מתאים לשמור עליו (אולי גם גיא פלטין, אבל אני לא רוצה שמאמן הפועל יתעלף מרוב תעוזה). לא בטוח שים היה מצליח לבלום את ווטסון, אבל למה לא לנסות את זה אפילו לכמה דקות בערב שבו מיציץ' כל כך חלש? ואם לא תיתן לרכז השלישי שלך לשחק מול הקבוצה הגרועה במפעל, מתי כן? אם אין מצב בריאותי שחייב את הספסול של מדר, זו עוד חולייה בשרשרת ניהול המשחק החלש של אתמול.
אז היה, נגמר, אפשר להיות חיוביים ולהגיד שאולי זה משחק לא מייצג, אבל יש פרט חשוב: הפועל קולעת בחודשים האחרונים בערך עשר נקודות פחות בממוצע משקלעה במשחקיה הראשונים העונה. היריבות למדו אותה, והיא לא מחדשת ומפתיעה. זה סימן רע, וזה אירוע מתמשך. משהו שם צריך להשתנות. מועדונים גדולים יודעים להשתפר כשהם עדיין בטופ, לא מחכים שמצבם יידרדר כדי להתעורר. היו לאחרונה לא מעט קריאות השכמה, אז הגיע הזמן לקום.
השינויים של קטש
מכבי, להבדיל, השיגה השבוע ניצחון איכותי מול ז'לגיריס וגם שיחקה מצוין. זה היה מפגש בין שתי קבוצות שדומות אחת לשנייה במובן שאין לשתיהן ים של כישרון, אבל הרבה פעמים הן משחקות טוב מסך שחקניהן הודות להכנה טקטית טובה. אצל ז'לגיריס זה ככה מתחילת העונה ולכן היא ממוקמת גבוה בטבלה ביחס לאיכות הסגל. אצל מכבי השיפור קרה בחודש ומשהו האחרונים, מאז שאיפה לונדברג הגיע, ולכן היא עדיין די בתחתית.
הדמיון הזה הפך את המשחק למרתק, כי מדובר בשני מאמנים שעושים אין סוף שינויים במהלך המשחק ומאלצים את המאמן שמנגד לעשות כל הזמן התאמות. לא כל שינוי שהם עושים הולך, לפעמים ניסויים נכשלים, זה גם מקשה על השחקנים שכל כמה דקות צריכים להתאים את עצמם למשהו חדש, אבל זה נותן דבר אחד מרכזי: כששתי קבוצות משחקות בשיטות קבועות, זה יוכרע לרוב לפי מידת הכישרון והעומק בסגל. כשיש מגוון כלי נשק, לפעמים ליריבות אין תשובות מיידיות וזה מאפשר לצמצם פערים.
רוצים דוגמה? ניהול המשחק של עודד קטש מול ריאל מדריד. כן, במחצית הראשונה מכבי הצליחה לאזן פערים עצומים באיכות ועומק הסגל בעיקר בשל ניצול נכון של חולשותיו של אדי טבארס. אם הוא לא יצא לשמור על השחקן שלו על קשת השלוש, רומן סורקין ומרסיו סנטוס קלעו מבחוץ. אם הוא יצא, הם חדרו פנימה או שנוצרה דלילות מתחת לסל שאפשרה לאחרים לפעול שם. במחצית השנייה מאמן ריאל מצא תשובה: טבארס נשאר בצבע, שחקנים אחרים יצאו אל סורקין וסנטוס כשהם היו בחוץ, ומאחר שלמכבי אין קלעי שלשות אוטומטיים, היא לא הצליחה להעניש. במצב של שוויון טקטי שנוצר, למכבי כבר לא היה סיכוי. זה אתגר כמעט קבוע של הקבוצה: כדי לנצח היא צריכה להיות חכמה מרוב יריבותיה. למרות שזה הסתיים בתבוסה, לדעתי למאמן לא הייתה שום אשמה. פשוט נגמרו לו הכלים, וריאל הביאה עוד ועוד ועוד.
הדבר הבולט מול ז'לגיריס היה שכמו במשחק מול הפועל ירושלים, קטש הלך על הרכבים גבוהים. לא מזמן כתבתי שג'יילן הורד בעמדה מספר 4 הוא החולייה החלשה שגורמת להגנה של מכבי לקרוס בהמון משחקים. במשחק הזה היה שימוש רב מאוד בטי ג'יי ליף בעמדה מספר 4, מה שנותן כמובן הרבה יותר גובה, והורד שיחק לא מעט בעמדה מספר 3, שיותר מתאימה לו. זה אולי פוגע מעט ביכולת הקליעה מבחוץ, אבל זה שווה מאוד הגנתית. ומאחר שקלעי השלשות הבולטים הם ממילא סורקין ובלאט (הפעם ג'ימי קלארק קלע מצוין, אבל זה לא עקבי אצלו, ואילו וויל ריימן וג'ון דיברתולומיאו לא מקבלים יותר מדי דקות), אז מכבי לא באמת מאבדת כוח אש. כשהורד בעמדה מספר 3 זה גם מאפשר לעשות את התחביב של קטש – להציב אותו בהגנה על רכזים – בלי ליצור בור מתחת לסל, כי נשארים שם שני גבוהים. במערך כזה יש בצעד הזה היגיון כי הורד אכן שומר הרבה יותר טוב על רכזים מאשר על שחקנים בעמדה שלו.
ובכלל, ליף הולך ומשתלב, הפך הרבה יותר אסרטיבי והרוויח יותר דקות. השילוב שלו עם סנטוס נחמד כי הברזילאי נמוך אבל חזק וליף גבוה אבל לא נורא פיזי, ויש איתם קצת מהכל. שניהם לא מוגדרים, משהו בין עמדות 4-5. כשהם לצד שחקנים אחרים זו לפעמים בעיה. כשהם יחד זה עובד.
מה שעוד קורה לאחרונה זה שהרכבי המחליפים של מכבי מאוד השתפרו. גם בשנים קודמות, זה היה מפתח בקפיצת מדרגה ביכולת של הקבוצה, שהגיעה לרוב בחלק השני של העונה. באספקט הזה, החזרה של דיברתולומיאו לרוטציה עושה טוב. לאיש יש אפקט מעבר לגודלו ולסטטיסטיקה שלו. יש שחקנים שרק מדד הפלוס/מינוס באמת מעיד על תרומתם. הוא אחד מהם. גם אני לא הערכתי אותו מספיק, רבים מהטוקבקיסטים של הטורים טענו שמגיע לו יותר קרדיט – והם צדקו.
בכלל, ההיעדרות של לוני ווקר הפכה את מכבי לקבוצה שמשחקת באופן שיותר מתאים לה – פנימה, בסבלנות, תוך התבססות על הקו הקדמי. זה נכון עבורה כי בסוף שם יש לה שחקנים יותר טובים. עם זאק הנקינס גם יהיה עומק של ממש, דבר חשוב לאור נטייתו של סנטוס לצבור עבירות במהירות.
יש לציין שתמיר בלאט השתפר כקלעי מאז הפציעה של ווקר כי זה הפך לחלק מוגדר ממה שהוא אמור לעשות אז יש לו יותר ביטחון. בנוסף, ההצבה של קלארק ליד עוד רכז אמיתי מאפשרת לו להתמקד במה שהוא יודע לעשות, לייצר נקודות, ומורידה ממנו עול בתחומים שבהם הוא פחות טוב: לנהל משחק ולקבל החלטות קבוצתיות. זה אומר שהוא צריך לשחק ליד אנשים שונים מווקר. עוד כאב ראש לקטש. לא קל לשלב שחקן בכיר שחוזר מפציעה כשהקבוצה מצאה אופי שונה ומסתדרת מצוין בלעדיו. זה אתגר לגרום לכך שהוא יתרום ולא יפריע.
עם כל המחמאות, מי שראה את המשחק יודע שמכבי כמעט הגישה אותו בסיום במתנה לליטאים. באמת, קומדיה של טעויות בדקות האחרונות, שבראשן החלטה לפנתיאון: מכבי מובילה בשלוש הפרש, סנטוס חוטף כדור שבע שניות לסיום, ומוסר אותו מיד קדימה ללונדברג שנמצא בריצה בין שני שומרים, קרוב לסל של ז'לגיריס – מה שמוביל לאיבוד. לפעמים כל מה שצריך זה חיבוק. חזק. ממושך. של הכדור. אין שכל, יש דאגות.
