חודשיים וחצי אחרי שנבחרת ארה"ב הודחה בשמינית גמר המונדיאל, האמריקאים כבר שכחו איך במשך כמה ימי שמש מרהיבים בתחילת הקיץ, הם הרשו לעצמם להיסחף אחרי משחק הכדורגל. התקווה הרגעית שהנה, סוף סוף, המשחק הפופולרי בעולם יצליח לקבל אזרחות אמריקאית, התנפצה ברעש גדול של בריונות הבית הלבן, ביטול הרחקתו של פולארין באלוגון והפסד מביך 4:1 לבלגיה.
הדכדוך היה אמיתי, אבל בניגוד לפעמים רבות בעבר, ההתאחדות האמריקאית החליטה לא לשבור את הכלים ולסמוך על התהליך. היא האריכה בארבע שנים את החוזה של המאמן הארגנטינאי, מאוריסיו פוצ'טינו, העניקה לו סמכויות נרחבות ושלחה אותו להמשיך לעבוד. בשלב ראשון יוביל פוצ'טינו בעשרת הימים הקרובים ארבעה משחקי אימון נגד שכנות. הראשון, מול פרו, נערך אתמול בלילה באורלנדו, ובהמשך תשחק ארה"ב נגד צ׳ילה, מקסיקו וקנדה.
לסדרת המשחקים הזו הזמין פוצ'טינו סגל רחב של 28 שחקנים, כולל הרבה פנים חדשות, ולפחות שחקן אחד שכבר הצהיר כי "הייתי יכול לעשות את ההבדל במשחק ההוא נגד בלגיה". להרבה שחקנים יש ביטחון כזה, אבל אולי לא כולם לא היו מעזים להגיד דברים כאלה לפני גיל 17. מאידך, החוצפה הזו היא חלק ממה שהופך את קוואן סאליבן למועמד הבא לתפקיד המושיע של הכדורגל האמריקאי. ב־1:4 על פרו הוא נשלח ישירות להרכב.
מספרת בגיל חמש
יש סיבות רבות לכך שהסוקר שוב ושוב לא מצליח לפרוץ בארה"ב באופן שאפשר היה לצפות ממדינה של 340 מיליון איש, עם מאגר עצום של אתלטי על ודמוגרפיה עתירה במהגרים ממדינות כדורגל פנטסטיות. אחת הסיבות היא הכישלון במציאת הכוכב הגדול האחד, מישהו שבאמת יהפוך לשם חוצה חופים, בתים ומגזרים, ויסחוב אחריו את הענף. כריסטיאן פוליסיק אמור היה להיות השחקן הזה, אבל זה לא קרה וכבר לא יקרה.
קוואן סאליבן מרגיש כמו משהו אחר. הוא הפך אתמול לשחקן השני הצעיר ביותר אי פעם שמקבל דקות בנבחרת הבוגרת של ארה“ב, אחרי פרדי אדו בן ה־16 ב־2006. כמו שלימד מקרה אדו, לשחק בנבחרת בכיתה י"א לא באמת מבטיח שום דבר, אבל סאליבן, שחוגג היום 17, כבר חתום מגיל 14 במנצ׳סטר סיטי ויחצה את האוקיאנוס כשיגיע לגיל 18. להתלהבות ממנו יש עומק.
המיתוס כבר התחיל להיבנות. סאליבן
(צילום Chadd Cady-Imagn Images)
סאליבן, קשר התקפי ורסטילי עם רגל שמאל טובה ודימיון מפותח, משדר משהו קצת שונה משחקנים אמריקאים מוכרים. והוא בוודאי שונה מם בכך שהמיתוס סביבו החל להיבנות בערך כשהיה בחיתולים. בצפון־מזרח פילדלפיה מספרים צ'יזבטים על תינוק שידע לבעוט בשתי הרגליים כבר בגיל 18 חודשים - "זה היה כמעט כמו רגע של ספיידרמן“, אמר אביו, ברנדן, ל"ניו־יורק טיימס"; או ייצר בעיטות מספרת בגיל חמש על חוף הים - "הוא בקושי ידע ללכת, אבל הכדור היה ממש צמוד לרגל שלו והוא בעט עם החלק העליון של הנעל. אתה שואל את עצמך: מה לעזאזל קורה פה?"
הוא הכריע משחקים בנגיחות בגיל חמש ועבר שחקנים בני שמונה כשהיה בן שש. בגיל עשר דילג ישירות לכיתה ז' בבית ספר הצמוד לאקדמיה של מועדון פילדלפיה יוניון מה־MLS, ומיהר לסיים את לימודיו כדי שיוכל להתרכז בכדורגל. בגיל 14 הוא חתם במנצ׳סטר סיטי. עד שיעבור לאנגליה, הוא משחק בפילדלפיה יוניון, קבוצה בינונית מאוד, אבל לקהל שבא לראות אותו הוא כבר - כמובן - "מסי האמריקאי".
השורשים שלו בכדורגל
(צילום: Rich Storry/Getty Images/AFP)
משפחה של כדורגל
סאליבן גדל במשפחת כדורגל. לא פוטבול, לא כדורסל, לא בייסבול. כדורגל. סבא שלו, לארי סאליבן, היה הבכור מתשעה ילדים במשפחה קתולית־אירית בשכונה בפילדלפיה שהייתה מלאה במהגרים מאירלנד, פולין, איטליה ומדינות כדורגל נוספות. כשלארי חזר פצוע בידיו ממלחמת וייטנאם והבין שלא יוכל יותר לשחק בייסבול, הוא פיתח אובססיה למשחק בו לא צריך ידיים. הוא אימן בבתי ספר תיכוניים ומכללות בימים בהם רוב האמריקאים לא ידעו כמה על כמה משחקים כדורגל. בנו, ברנדן, כבר שיחק כדורגל כל יום ובאוניברסיטת פנסילבניה פגש את הייקה קריפנדורף, קפטנית קבוצת הנשים. הם התחתנו, המשיכו לשחק ונולדו להם שלושה בנים, כולם כמובן שחקני כדורגל. ואליהם הצטרף ב־2009 התינוק קוואן.
ההורים וארבעת הבנים התמסרו בסלון אחרי ארוחת הערב וכשהגיע הזמן לכדורגל מאורגן, ברנדן אסף כמה אבות נוספים והם הקימו קבוצה בה ההורים התנהגו כמו שאפשר לצפות מאוהדי ספורט בפילדלפיה, אם כי ניסו לפחות שלא לקלל. הילדים שיחקו בחוץ בשיא החורף של מזרח ארה"ב, וקוואן גדל עם מנטליות של ממבה. כולם היו אויבים שלו. כשהיה בן שמונה, הורים של ילדים אחרים היו מתלוננים על האגרסיביות שלו.
"מה שמבדיל בין הטובים לבין הגדולים באמת זו המנטליות", אמר ל"טיימס" טוביאס נובמאייר, המאמן הראשון של קוואן בקבוצת הנערים בפילדלפיה, "ולו יש מנטליות של 'פאק יו'. זה יכול להיות קצת יותר מדי אפילו עבור חבריו לקבוצה, אבל הוא חסר פחד וזה מפריד אותו מכל ילד אחר שראיתי". המאמנים מנסים לחנך אותו, הוא בכל זאת ילד, אבל נזהרים שלא לרסן יותר מדי את האש הפנימית שלו. יש לו ביטחון, יש לו סוואג, הוא רוצה לנצח בכל מחיר. הכדורגל האמריקאי חולם על שחקן כזה. אולי קוואן סאליבן הוא התשובה.
